צטט: חנה אקרמן 2011-05-07 13:24:28
ב-16 באוגוסט 1987,בשעת ערב מאוחרת, התקשרתי אל בתיה.
היה זה ערב נסיעתי לפולין לטיול שאיננו בדיוק שורשים עבורי, אך יעדו היה ברור - הכרות מקרוב עם אירועי השואה שזכרונותיה ניהלו לא מעט מימי ילדותי.
מי היה יכול להאמין ששיחת טלפון זו תהיה התחנה הראשונה במסע שהסתיים בהכרזתה של מריה אדאשק. פולניה נוצריה מהכפר אורסוס בפרברי ורשה, אשר מעולם לא שמעתי אודותיה קודם לכן, לחסידת אומות עולם.
בתיה רפפורט , היתה העובדת הסוציאלית בבית החולים "כרמל" בחיפה, שליוותה את משפחתנו כבר חמש שנים, ולאחר מכן עוד שנתיים בדיוק, בעת מחלתה של אמא ועד לאחר הליכתו של אבא.
בתיה רפפורט
שאלתי אותה מה תרצה שאביא לה מן המסע אל הארץ בה נולדה ובה גדלה כילדת שואה.
היא ביקשה קופסת עץ מעוטרת מזקופנה, עיירת קייט יפהפיה, אשר עבורה הייתה המקום בו בילתה לראשונה עם הוריה, עם שוך הזוועה. בקופסת עץ זו , שהבאתי אז, מצאתי השבוע, 24 שנים מאוחר יותר, פריטים קטנים המסמלים את מסעה כילדה בימי השואה.
אבל לי זה לא הספיק . בתיה ליוותה אותנו במסירות אין קץ, זמינה תמיד ויודעת גם מה להציע ברגעי האימה שחלפו עלינו כאשר ליוינו, בשבר המשפחתי העצום שלנו - משפחה צעירה - ילדים בני 14 ו-22 ואב ניצול שואה "לפי הספר", את אמא - צעירה, יפה ותוססת, "אלופת העולם" בהכל והאלופה שלנו, שהיתה בת 49 כאשר התגלתה בה מחלת הסרטן.
בתוככי ליבי שלי הרגשתי תמיד שאני חייבת לבתיה משהו. לא כי צריך. לא כדי לסמן "וי" בשורת התודות למי שטיפלו בנו. לא תודה שמסכמים בזר פרחים ובשוקולד איכותי עטוף בסרט.
משהו אחר, חסר הגדרה, מהלב ומהמקום הכי עמוק בנשמה, שאין לקנותו בכסף בשום חנות יוקרתית בעולם. ברגעי שבר גדולים, היא תמיד היתה שם, והשכילה לנווט ולהוביל אל איים קטנים של שפיות, וזה היה המון.
בעודי אורזת פריטים אחרונים לקראת הנסיעה השיבה לי בתיה : "רק רגע , אני יודעת מה אני רוצה". היא איתרה מעטפה ישנה אשר המשולש האחורי העליון שלה הכיל את כתובתה של מריה אדאשק, פולניה מהכפר אורסוס, פרבר ורשאי שהיה איזור תעשיית טרקטורים בימי מלחמת העולם השניה ."תנסי למצוא אותה. היא הסתירה אותי ואת הורי בתקופת השואה בביתה. הקשר האחרון עימה היה לפני 30 שנה", ביקשה.
הלב שלי החסיר פעימה. ידעתי שהזדמנות אמיתית הוענקה לי להעניק למי שמעניקה לנו. אבל, גם שקט ושלווה "נחתו" עלי כי ידעתי שיש לי מטרה מוגדרת. רק התפללתי למצוא את הנפשות הפועלות בעודן בחיים...
כעבור יומיים, במלון בורשה, החלה מלאכת האיתור. חברי לקבוצה, יוצאי פולין ודוברי השפה נרתמו לעזרתי, נרגשים אף הם. כעבור 24 שעות נכנס אל הלובי של המלון , גבר גבה קומה ובעל פנים נעימות, לבוש בחליפה שסגנונה המיושן הזכיר לנו שוב היכן אנו באמת נמצאים .
בעיניים כלות התבוננתי בחברי לקבוצה ששוחחו עימו בהתלהבות ובעניין רב, ואני לא הבנתי אף מילה... יכולתי רק להבחין בהתרגשות הגדולה שעל פניו, בעיניים הבורקות ,בשפת הגוף הבינלאומית המאחדת את דוברי כל השפות ...
לשק אדאשק היה אז בן 48, עובד בחברת הגז הפולנית. בנה של מריה ואחיה של אירנה, אשר יחד שימשו מחסה ומיסתור לרופאת שיניים יהודיה, בעלה טכנאי שיניים וביתם הקטנה באשה.
בטרם עזיבתי את פולין שב אלי ובידו מכתב עבור בתיה.
בשבוע שאחרי סגרתי את התחנה הראשונה במעגל הפרטי שלי .
בסלון המשפחתי שלנו, יחד עם אמי, אבי - ראיתי לראשונה את בתיה החזקה, התומכת, הסופגת את אלפי הדמעות שלי - נרגשת כל כך, דומעת ונסערת. המכתב מלשק פתח מחדש את הקשר שלה עם מציליה, ובאחת - החזיר אותה אל הילדות בחיבור שהפך למציאותי ואפשרי כל כך ... קשר השזור בחיים ומוות, סכנה ומורא, קרב אמיתי על החיים, ובעצם חירוף נפש של אלמנתו של חייל בצבא הפולני, אמא לשני ילדים קטנים, שראתה בהצלת חיי אדם עניין של מה בכך , וככל הנראה עד יום מותה לא ראתה בעשייתה הרבה מעבר למובן מאליו, כמעשי צדיקים אמיתיים.
קשר כזה שאין מתירים לעולם, גם אם הדרכים נפרדות למשך עשרות שנים.
"לאחר יציאת המשפחה מגטו ורשה, כאשר אבא הצליח להבריח אותנו משם, הגענו לאורסוס, אל ביתה של מריה אדאשק , אצלה שהינו כשנה, זמן ממושך ביחס ליכולת להיות במיסתור במקום אחד".
בחדר אחד בקומה העליונה בביתה שיכנה את באשה הקטנה והוריה, שם ישנו כולם במיטה אחת. לשק הצעיר לקח חלק בפרנסת המשפחה על אף גילו הצעיר. פריטי סידקית שהיה משיג ממקומות שונים היה מוכר בתחנת הרכבת המקומית, וכך מביא את מנת הלחם היומית אל אימו שחלקה את המעט שהיה עם המשפחה היהודית שמצאה מיסתור בביתה, ועם הפרטיזנים שהיו כבר קודם לכן בעליית הגג.
"אני זוכרת את עצמי משחקת באדמה במקום פלסטלינה... אמא העסיקה אותי כדי שאשמור על שקט. היא כנראה זכרה את מעשי כאשר יום אחד שרתי לפתע שיר באידיש שהיא מעולם לא לימדה אותי, וכך סיכנתי את חיינו ואת שאר היהודים שם ...היא לימדה אותי את אותיות ה-א-ב באמצעות גפרורים מהם היתה בונה את האותיות. למרות גילי הצעיר, הבנתי שאנו מסתתרים. שאנו נרדפים. ילדה אחת שם ניסתה כל העת לדלות ממני את הפרט הכל כך מהותי - האם אני יהודיה ...לא הרבינו לצאת כדי לא לעורר את חשדם של תושבי הסביבה".
כאן- שינתה בתיה לראשונה את שמה. באשה הקטנה הפכה לברברה. יום הולדתה ב-5 בדצמבר היווה סיבה טובה כל-כך לשמה החדש - חגיגות סנטה ברברה בכנסיה הקתולית.
בימים שעוד יבואו החליפה זהויות ושמות עוד כמה פעמים, כדי להיטמע בסביבה.
"בוקר אחד נכנסה מריה אל המטבח ואמרה - היום הכנתי ארוחת מלכים עבור באשה. ביצה וסולת". ביצת "עיין" מפלסטיק נמצאת היום בקופסת העץ המעוטרת, כסמל לאותו אירוע "חגיגי"...
באשה-בתיה בת 7
בתיה, ילידת 1938, בת לאם רופאת שיניים, אתאיסטית בהשקפה, וסב חסיד ממשפחה דתית. את החיים במיסתור בגטו היא זוכרת היטב. את מסיבת יום ההולדת שאמא ערכה לה בין כתלי הגטו. "אני זוכרת את השולחן הערוך שאמא ערכה, ואת הדקות הארוכות שהמתנו עד בוש, אבל איש לא הגיע . אמא שכחה שיש עוצר. והתחושה של "איש לא יבוא למסיבה שלי" מלווה אותי עד היום בכל אירוע וישיבה שאני עורכת.
אירוע משמעותי החרוט בזכרוני הוא שאמא שלי בלמה את פי במטפחת בד כדי להסות אותי כמעט עד כדי חנק, כדי שלא אסכן בבכי שלי את חיי היהודים האחרים, בזמן של אקציה, כאשר סכנה נשקפה. לבלי שוב. במיסתור הבא, אליו עברה המשפחה לאחר השהות באורסוס, פרצו חיילם גרמניים ואנסו את בנותיה של בעלת הבית. האם, רופאת השיניים, העניקה להן טיפול מיידי כדי למנוע הריון לא רצוי. למיסתור בו שכנו מאוחר יותר במסע הנדודים ממחבוא אחד לשני, פרצו שודדים ובזזו הכל."אפילו את הסדין עליו ישנתי משכו מתחתי", היא נזכרת.
"והרגעים האלה מוטבעים בך לעולם זו איננה חוויה של זיכרון רגיל".
"מכל הרכוש נותר לנו יהלום אחד. אמא הטמינה אותו במקום מוצנע בגופה כדי שלא יוכלו לגלותו ולשדוד גם אותו. היהלום הזה הציל את חיינו. היא נסעה ללא מסמכים אישים לורשה, מכרה את היהלום, רכשה בכסף שקיבלה מיכשור בסיסי וחומרים לטיפולי שיניים, וכך החלה לנדוד בין בתי התושבים, ולטפל בשיניהם, בסיועו של אבא שהיה טכנאי שיניים".
"לאחר המלחמה חיה המשפחה באוטוודסק שליד ורשה. אבא פתח מעבדת שיניים בורשה ואמא מונתה להיות רופאת השיניים של המשטרה פולנית, מה שהיקנה לנו מעמד מוגן יותר , במידת מה. גם כאן,יצרתי לי עולם כפול - הזדהיתי כיהודיה אך אהבתי את הכנסיה.זיכרון מר נותר מבית הספר. אחת הילדות נגסה בכריך שהבאתי מהבית. היא חשה ברע וכל הילדים האשימו אותי שאני, היהודיה היחידה, מרעילה את הגויים" ...
התחנה הבאה היתה בצרפת. ברברה הפכה לברט. משם עלתה המשפחה לישראל וברט הפכה לבתיה .
שנה לאחר עלייתה לישראל תיעדה הילדה בתיה שנייבסקי תלמידת כיתה ה', בעיתון "דבר לילדים" את חווית ניסיון החנק שעברה במיסתור, והינצלותה ממנו.
"במשך כל השנים ליוו אותי תחושות אשמה על כך שאני נותרתי עם שני הורים בחיים בעוד שאחרים התייתמו" .
"ההסתגלות בישראל לא היתה קלה .
"לאחר העליה לישראל, הורי תמכו במריה עד מותם. המעטפה בה נשלח מכתב התודה של מריה ואשר היתה טמונה אי שם, היתה קצה החוט שאיפשר לאתר אותה מחדש".
*************
ב-1988, לאחר חידוש הקשר, וכאשר הבשילה הקרקע ריגשית,
בתיה נסעה לפולין לפגישה מחודשת עם מריה, לשק ואירינה שהצילו את חייה ואת חיי הוריה .
מריה הכינה את המטעמים של פעם ועשתה הכל כדי להיטיב עם הילדה הקטנה של פעם.
בתיה ישנה באותו חדר בה התגוררה עם הוריה בשואה.
אפילו באותה מיטה .
מריה של פעם חזרה לרגע קט להיות הדמות המגנה המשרה ביטחון.
"מריה כיסתה אותי, כמו פעם, אבל יותר מ-40 שנה אחרי, ואני שהייתי כבר אמא ל-3 ילדים, חזרתי להיות לרגע ילדה .
היא כיסתה אותי, מהמקום הכנה והטהור שלה של הצלת נפשות שהנחה אותה בתקופת השואה.
היא מריה היתה אשה מלאת חיים שנתנה חיים. היא לא ראתה במעשיה דבר יוצא דופן, אלא הדבר הנכון עבורה לעשות.
וכאשר מריה שוב כיסתה אותי - ישנתי כל כך טוב" ...
ב-1989 הוכרזה מריה ברטוצ'בסקה אדאשק
כחסידת אומות עולם, בטקס שהתקיים בורשה
מריה וביתה אירינה בטקס קבלת התואר חסידת אומות עולם
לפני שנים אחדות היא הלכה לעולמה ואחריה גם ביתה, אירינה .
לשק שהיה בן 7 חצה כבר את גיל ה-70.
לשק אדאשק ונכדו. החיים ממשיכים.
"העוול הזה - רצח הילדות - אין לו פיצוי . אסור לתת לשכוח. יש לי משפחה, בעל, 3 ילדים ונכדים. זוהי התשובה להמשכיות".
25 שנים היתה בתיה עובדת סוציאלית במחלקה לניתוחי לב וחזה בבית החולים "כרמל" בחיפה.
מקום לשלא קל להיות בו , וכל מילה מיותרת .
הרצון לחיים, תעצומות הנפש של הדחף להמשיך לחיות, ומעל לכל כוחות ההישרדות המדהימים והיכולת לנהל חיים שפויים ושלמים, למרות הכל, הובילו אותה לעשייה בלתי פוסקת .
כחלק מן המוטו המוביל את חייה ( "אני אופטימיסטית חסרת תקנה") ש"יש חיים אחרי" - היא הקימה את "הלב המתוקן" - הקו הפתוח - נפש בריאה בלב מתוקן - קבוצת מנותחים מתנדבים ומשפחותיהם התומכים במטופלים חדשים בהתמודדות והכנה טובים יותר לקראת הניתוח ולאחריו, לאיכות חיים משופרת וחזרה אל השיגרה.
יחד עם ד"ר נתן דורסט, היא מלמדת קורס בנושא "שואה וזיקנה" בחוג ללימודי גרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה. "להיות ניצול שואה זוהי יציאה מהארון כמו בכל קבוצה לא נורמטיבית אחרת", היא פורטת את דיעותיה, כמי שמכירה היטב ומקרוב את הצדדים הקשים של ה"מעמד" הזה. בתיה פעילה בקרן לריווחת נפגעי שואה המסייעת לניצולים לאחר אישפוז רפואי להשתקם. בנוסף, היא פעילה ויו"ר הסניף החיפאי של עמותת "יש" למען ניצולים ויתומים.הרצון והצורך להעניק ולתמוך ממשיכים, אולם היא שבה אל הילדות, אל השואה, ואל אלה הזקוקים לנתינה שלה, מתוך אלה שהיו שם.
**************
שיחת הטלפון שלנו באוגוסט 1987 היתה התחנה הראשונה במסע הארוך הזה שנמשך כמעט עד היום, בקשר קבוע בעל שורשים חזקים שדבר לא יוכל לו.
בתיה סגרה מעגל מול מציליה ומן הסתם גם מעגלים פנימיים בינה לבין עצמה. החוויות הצורבות לא ישכחו לעולם. אבל כוח ההישרדות הוביל אותה לתמוך בכל כך הרבה אנשים בשעות קשות, בהן לא כל אחד מסוגל להיות שם, ויודע גם איך.
"האיתור מחדש של מצילי פתח אצלי את תיבת הפנדורה של השואה, וחיבר אותי מחדש אל פולין, שלא דרך ביקור במחנות הריכוז, סבל, שכול ואובדן, אלא דרך האור, החיים , הנתינה והצלת החיים שהם עשו למעננו", מסכמת בתיה .
"אלה איפשרו לי שוב לנסוע בחשמלית כמו זו בה נסעתי בגטו, כעבור עשרות שנים , יחד עם לשק , ולהרגיש בטוחה, ולהתמודד עם הביקור במאידנק שם ניספו בני משפחתי".
היום, כמעט 30 שנה אחרי, ובמילים האלה שכתבתי כאן, אני סוגרת מעגל פרטי שלי, שיושב עמוק בלב, מול בתיה.
