Flower Power
אני וגם לעיתים מלחמתי בדימויים ובקלישאות.
מדי פעם אכתוב ביקורות בגוֹנזוֹאִית ואעלה ציטוטים נבחרים למען הקוּלטוּרה.
פוסטים אחרונים
- גמילה מכדורים נגד דיכאון 2 17/10/18
- לכתוב 19/10/17
- עניינים של היום יום וקצת פילוסופיה 26/9/17
- ליל האירוע 18/9/17
- גמילה מכדורים נגד דיכאון 13/6/17
- על ההזדקנות 27/2/17
פוסטים פופולאריים
-
על ההזדקנות
27/2/17 | 726909 צפיות
-
גמילה מכדורים נגד דיכאון
13/6/17 | 4341 צפיות
-
מתי נעשיתי אישה?
4/8/15 | 1954 צפיות
-
וְאֶחְדַּל
8/2/14 | 1118 צפיות
-
2 מראות בוקר
24/9/13 | 1327 צפיות
-
מאמי
30/5/11 | 1329 צפיות
הכאב הפרטי שלי
בשבוע האחרון הופץ הסטטוס של ליאור שליין על זה שאם המרוקאים לא יזמינו אותו למימונה הוא לא יזמין אותם ליום השואה. לפני חמש שנים הייתי מזדעזעת ממשפט כזה אבל אחרי חמש שנים ברשתות חברתיות אפשר לומר שהתרגלתי, עד כמה שאפשר להתרגל לזוועה. אני בת 43 , דור שני. אבא שלי בן 83, היה בן 16 כשנלקח עם משפחתו לאושוויץ ובן 40 כשאני נולדתי. למה נולדתי כשהיה בגיל כל-כך מאוחר? פשוט מאד, הסבירה לי פעם אמא שצעירה ממנו ב-12 שנים, כשהוא חזר לא נשארו כמעט נשים בנות גילו בעיירה שלו, השכבה שלו נרצחה. המצב הזה הופך אותי ליצור כלאיים מוזר. מצד אחד אני "צעירה", לפחות במובן וירטואלי. אני יכולה להעלות תמונות נחמדות שלי ולכתוב בשפה צינית צעירה – הנה הבלוג שלי כאן עוסק בעיקר במוזיקה, אוכל, קולנוע, צילום וחוויות אישיות, בדרך זו אני לרוב מוצאת את עצמי מסתובבת ברשת בקרב אנשים בערך בגילי מאיזור המרכז שמתעניינים בנושאים דומים ואז מגיע יום השואה שגורם לי תמיד למחוק לפחות רבע מן החברים. אני לא מסוגלת לעמוד בבדיחות על השואה. כל בדיחה גורמת לי להרגיש כאילו צוחקים על אבא שלי ואני מיד תוקפת. לפני כמה חודשים דיברתי עם חברה וירטואלית שהקשר הפך גם לאישי בטלפון ופנים אל פנים, שאלתי אותה לגבי ערב פתיחת מוזיאון תל-אביב – היא עוסקת באמנות והוזמנה לפתיחה היוקרתית – בתגובה ענתה לי שהיה דחוס ומגעיל כמו באושוויץ. שאלתי אותה למה היא מדברת אליי ככה ועוד הוספתי שהדימוי הזה טחון מכל הכיוונים. היא אמרה שאין לי מונופול על השואה, עניתי לה שיש לי ועוד איך, לא רק מונופול אלא מנייה כמו של חברי אגד לכל החיים. של אבא שלי כמובן, בני דור שני לא מקבלים שום רנטה. כלום. אחר-כך אמרתי לה שהיא בת-זונה, בנאדם חרא, לא מעניינת ושלא תתקשר אליי יותר. בלב איחלתי לה למצוא את עצמה בגילגול הבא מול בלוק מס' 10 כשהיא רועדת מקור, קירחת ומלאה בכיני גוף ורצה כל שנייה לשלשל בגלל טיפוס בטן. זה מה שאבא וסבתא סיפרו לי. וככה אני מאחלת גם לליאור שליין ולכל מצחיקי השואה ההיפסטרים. האמת היא שלליאור שליין אני סתם מאחלת שלא יהיה לו כסף לקנות מקום באיזו רשימה... אין נושא יותר חביב לבדיחות מאשר השואה בקרב בני אותו סטטוס חברתי הנקרא: היפסטרים, גם בארה"ב. הגויים מכחישי-שואה וההיפסטרים שלנו מצחיקי-שואה. אלה וגם אלה רוצים לבטל ולמחוק את אותה זוועה לא פוטוגנית שהתרחשה אי שם במחצית הראשונה של המאה שעברה. אני בעצמי פגשתי בחור כזה שסיפר לי שבכל יום שואה הוא וחבריו קונים 6 בקבוקי יין לזכר הנספים ומשתכרים. כדי להתקבל לבית ספר גבוה לעיצוב הוא הגיש עבודת מחשב בה נראים היטלר וחבר מרעיו משתכשכים בג'קוזי. הוא התקבל כמובן. חשבתי לא פעם לפנות ליד ושם ולהתריע על התופעה, אולי לבקש מימון ממומחה שיווקי למתג את השואה מחדש, אולי לעשות עריכה חדשה לסרטי השואה, משהו בסגנון מטריקס? אולי גרפיקה יותר עכשווית – שפה חזותית שתדבר לעם, אולי לקחת פרזנטורית כוסית רזה שתדבר על סבא שלה ? אחר-כך חשבתי שאולי עדיף לקחת יחצ"ן מרהיב שישלם לטוקבטיסטים וטרולים שיסרקו את הרשת ויגיבו בכל פעם שמצחיק-שואה כותב ססטוס או ציוץ, אבל לא סתם תגובות של "תתבייש...לא יפה" אלא לחפור קצת אצל אותו יוזר ולמצוא את החדר 101 שלו, לכל אחד חולשות ונושאים שאין הוא צוחק עליהם ואז לכתוב לו משהו שיכאב לו באותה מידה שכואב לי. פעם, הכאב היה משותף. היום הוא עבר הפרטה כמו שאר הדברים בקפיטלזם הנאור שלנו, כל אחד יעשה מה שטוב לו וביחד יהיה טוב לכולם: הליאור שלניים יצחקו כל הדרך לבנק, הדור השני יבכו בשקט ולבד, ניצולי השואה ילכו ויתמעטו וכל השאר יאכלו מופלטה ויתקעו גרפעס. |
תגובות (18)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני גם אוהבת בדיחות עם הומור שחור אבל יש לי גבול. משום מה אנשים חושבים שההומור הוא אינסופי, ללא גבולות.
בבדיחות על אנשים ממוצא מזרחי אני נלחמת יופי בפייסבוק ולא רק בבדיחות אלא בכל התנשאות גזענית.
אתן לך דוגמא: חברת גולף יצאה בקמפיין וקראה להעלות תמונות בהן נתחבר ליפני שבנו, כלומר תמונות שלנו עושים יפני - כל מיני כיווצי עיניים. כתבתי להם שהכלכלה השלישית בעולם היא כבר מזמן לא אוסף של מלוכסנים, למחרת הם שינו את הנוסח. לא את המהות, קצת "כיבסו" את המילים אבל גם זה בסדר. הרגיזה אותי ההתנשאות הישראלית, תארי לעצמך שביפן (או מקום אחר) היו מעלים קמפיין של "איך עושה ישראלי"...
בחזרה לענייננו - אני לא באמת חושבת שליאור שליין העלה את הסטטוס הנ"ל על מנת להתמודד עם פחד מן השואה. לאנשים כמוהו שואה לא יכולה לקרות, רק לנו הלא מפורסמים, האנשים הרגילים שעומדים בתור לקופת-חולים.
מרוב אהבה? סתםםםם
זה בסדר, כל העולם שותק...
לרוב בדיחות הן מאת חזקים על חלשים מהם מעמדית אבל כאן זו פשוט אכזריות.
לומר לך את האמת אני קצת התייאשתי.
אני רואה קשר בין הומור להכחשה ולא התמודדות כמו שטוענים אותם בדחנים. מה שמעורר פלצות היא העובדה שמבחינה לוגית הבדיחה של שליין אכן מוצלחת ומבטאת לא רק את הזילות בכאב אלא גם את השסע העדתי בחברה שלנו. כלומר, אם נחייך ונעשה לו לייק הכל יהיה טוב יותר, העיקר "ליהנות" כדברי ערוץ 2 והפרסומאים.
לשואה אין מקום בעולם שבוראת לנו התקשורת של אנשים יפים, רזים, מריחים טוב, בלונדינים, נקיים ומשכילים שמממשים את עצמם על ידי התפרסמות או ביצוע רכישה כלשהי. אין מקום לרגשות בעולם הזה ומכאן צריך להתחיל עוד לפני החינוך בבתי הספר.
על ידי אימוץ ערכי הקפיטליזם האמריקאי אנחנו מבטלים את עצמינו ואת תרבותינו ואת זהותינו בתקווה לקבל "דרכון אמריקאי" תרבותי או זהותי וזה דבר שלא יקרה. אנחנו יהודים והשואה כן קרתה והיא היתה מחרידה ולא אנושית ואין לאן להימלט מזה, היא חלק מאיתנו. גם אם נדבר חצי עברית וחצי אנגלית ונהיה ציניים עד אינסוף ולא נחגוג שום חג ונעבוד בשבת עדיין נישאר אותו דבר - יהודים.
אני לא חושבת שכולם צריכים ויכולים להזדהות אבל לפחות לזכור ולא לשכוח ולכבד כאב של אחר. וזה מתחיל מן ההכרה שיש אחר, שאנחנו חיים בחברה, שיש אחריות חברתית משותפת ולא כל אחד לעצמו.
למרות הציניות שלי התכוונתי ברצינות שצריך לעשות לשואה מיתוג מחדש. צריך להילחם בחזרה באותם כלים שיווקיים ותקשורתיים בהם שוטפים לנו ולילדינו את המח עם ערכים מזיקים, זו השפה שהדור החדש מבין וככה צריך לשדר לו. מספיק לצפות בשידור אחד של התכנית "מצב האומה" כדי להבין על מה אני מדברת. תמיד יש שם בדיחה או שתיים על השואה.
לא סתם התנגדות לזכות אלא לעיקרון.
מדובר באנשים שמעוניינים להתרוקן מזהותם הן כיהודים והן כישראלים.
במילה אחת - התבוללות.
וראינו כבר לפי חוקי נירנברג שבלתי אפשרי...
אני חושב שליאור שליין כבר קיבל את העונש שלו - הוא ישן עם ינשוף.
הוא כן חושב. חושב שהוא משהו מיוחד מעל לסבל וכאב. אובר-מענטש רק קצת מכוער...
אגב, הרבה מצחיקים כאלה קוראים ליום השואה - חג השואה, הבדיחה הכי שחוקה היא איפה אתם עושים את החג.
מעבר לעלבון הפרטי כואב לי שבדרך זו ישכחו מן השואה.
את צודקת בכל מילה. ליאור שליין, כרגיל לא רגיש ולא חושב לפני שהוא אומר משהו. השואה היא דבר שאסור
לצחוק עליו.ולגבי החברה, עדיף ללא חברה כזו, מאשר להיות עם חבר לא אמיתי.