בשבוע האחרון הופץ הסטטוס של ליאור שליין על זה שאם המרוקאים לא יזמינו אותו למימונה הוא לא יזמין אותם ליום השואה. לפני חמש שנים הייתי מזדעזעת ממשפט כזה אבל אחרי חמש שנים ברשתות חברתיות אפשר לומר שהתרגלתי, עד כמה שאפשר להתרגל לזוועה. אני בת 43 , דור שני. אבא שלי בן 83, היה בן 16 כשנלקח עם משפחתו לאושוויץ ובן 40 כשאני נולדתי. למה נולדתי כשהיה בגיל כל-כך מאוחר? פשוט מאד, הסבירה לי פעם אמא שצעירה ממנו ב-12 שנים, כשהוא חזר לא נשארו כמעט נשים בנות גילו בעיירה שלו, השכבה שלו נרצחה. המצב הזה הופך אותי ליצור כלאיים מוזר. מצד אחד אני "צעירה", לפחות במובן וירטואלי. אני יכולה להעלות תמונות נחמדות שלי ולכתוב בשפה צינית צעירה – הנה הבלוג שלי כאן עוסק בעיקר במוזיקה, אוכל, קולנוע, צילום וחוויות אישיות, בדרך זו אני לרוב מוצאת את עצמי מסתובבת ברשת בקרב אנשים בערך בגילי מאיזור המרכז שמתעניינים בנושאים דומים ואז מגיע יום השואה שגורם לי תמיד למחוק לפחות רבע מן החברים. אני לא מסוגלת לעמוד בבדיחות על השואה. כל בדיחה גורמת לי להרגיש כאילו צוחקים על אבא שלי ואני מיד תוקפת. לפני כמה חודשים דיברתי עם חברה וירטואלית שהקשר הפך גם לאישי בטלפון ופנים אל פנים, שאלתי אותה לגבי ערב פתיחת מוזיאון תל-אביב – היא עוסקת באמנות והוזמנה לפתיחה היוקרתית – בתגובה ענתה לי שהיה דחוס ומגעיל כמו באושוויץ. שאלתי אותה למה היא מדברת אליי ככה ועוד הוספתי שהדימוי הזה טחון מכל הכיוונים. היא אמרה שאין לי מונופול על השואה, עניתי לה שיש לי ועוד איך, לא רק מונופול אלא מנייה כמו של חברי אגד לכל החיים. של אבא שלי כמובן, בני דור שני לא מקבלים שום רנטה. כלום. אחר-כך אמרתי לה שהיא בת-זונה, בנאדם חרא, לא מעניינת ושלא תתקשר אליי יותר. בלב איחלתי לה למצוא את עצמה בגילגול הבא מול בלוק מס' 10 כשהיא רועדת מקור, קירחת ומלאה בכיני גוף ורצה כל שנייה לשלשל בגלל טיפוס בטן. זה מה שאבא וסבתא סיפרו לי. וככה אני מאחלת גם לליאור שליין ולכל מצחיקי השואה ההיפסטרים. האמת היא שלליאור שליין אני סתם מאחלת שלא יהיה לו כסף לקנות מקום באיזו רשימה... אין נושא יותר חביב לבדיחות מאשר השואה בקרב בני אותו סטטוס חברתי הנקרא: היפסטרים, גם בארה"ב. הגויים מכחישי-שואה וההיפסטרים שלנו מצחיקי-שואה. אלה וגם אלה רוצים לבטל ולמחוק את אותה זוועה לא פוטוגנית שהתרחשה אי שם במחצית הראשונה של המאה שעברה. אני בעצמי פגשתי בחור כזה שסיפר לי שבכל יום שואה הוא וחבריו קונים 6 בקבוקי יין לזכר הנספים ומשתכרים. כדי להתקבל לבית ספר גבוה לעיצוב הוא הגיש עבודת מחשב בה נראים היטלר וחבר מרעיו משתכשכים בג'קוזי. הוא התקבל כמובן. חשבתי לא פעם לפנות ליד ושם ולהתריע על התופעה, אולי לבקש מימון ממומחה שיווקי למתג את השואה מחדש, אולי לעשות עריכה חדשה לסרטי השואה, משהו בסגנון מטריקס? אולי גרפיקה יותר עכשווית – שפה חזותית שתדבר לעם, אולי לקחת פרזנטורית כוסית רזה שתדבר על סבא שלה ? אחר-כך חשבתי שאולי עדיף לקחת יחצ"ן מרהיב שישלם לטוקבטיסטים וטרולים שיסרקו את הרשת ויגיבו בכל פעם שמצחיק-שואה כותב ססטוס או ציוץ, אבל לא סתם תגובות של "תתבייש...לא יפה" אלא לחפור קצת אצל אותו יוזר ולמצוא את החדר 101 שלו, לכל אחד חולשות ונושאים שאין הוא צוחק עליהם ואז לכתוב לו משהו שיכאב לו באותה מידה שכואב לי. פעם, הכאב היה משותף. היום הוא עבר הפרטה כמו שאר הדברים בקפיטלזם הנאור שלנו, כל אחד יעשה מה שטוב לו וביחד יהיה טוב לכולם: הליאור שלניים יצחקו כל הדרך לבנק, הדור השני יבכו בשקט ולבד, ניצולי השואה ילכו ויתמעטו וכל השאר יאכלו מופלטה ויתקעו גרפעס. |