אבא ואמא גדלו בבתים מסודרים. במיוחד אמא. סבא היה סוחר בדים מוצלח בבודפשט ולפיכך היה בית יפה, משרתת גויה שערכה קניות, עשתה נקיונות וכו' .
אח"כ - מלחמה. אין עוזרת, האוניברסיטה זרקה אותה וקשה היה לקנות אוכל.
אח"כ - רעב. אין יותר בית, מחנות, התעללות, עולם שמתמוטט, אבא שאוכל דשא מתחת לקנה רובה של נאצי מסריח.
אח"כ - עליה ארצה. צנע. שוב אין אוכל ועומדים בתור.
אח"כ - יותר טוב. אפשר לעשות קניות. יש מכולת, איטליז, ירקן…הולכים ברגל וסוחבים שקיות הבייתה - ברגל. התחבורה הציבורית לא הייתה משהו ואת הסל עם הגלגלים המציאו מאוחר יותר.
מבשלים, אוכלים וכמובן שלא זורקים אוכל אף פעם.
אח"כ בגיל זקנה - הגיעו הבנות עם הרכב ולקחו אותם לקניות בסופרמרקט. הם היו חסרי מילים מרוב לוקסוס.
היה לנו מזל גדול. הורים שהצליחו להשתקם. הכל יחסי כמובן אבל הם עבדו, אכלו, גידלו משפחה , אפילו קנו בית.
נ.ב. - הם אף פעם, אבל ממש אף פעם, לא הלכו לראות טקס של יום השואה.
אני גדלתי בבית שלא חסר בו הרבה. היה אוכל. היום אני יודעת שלא היו מותרות מי יודע מה, אז נראה לי הכל בסדר.
אח"כ, כבוגרת, נשואה, אמא - תמיד נסעתי לקניות עם הרכב או - עשיתי משלוח. לזה קוראים החיים היפים, נדמה לי.
ההורים - גם כשאכלו טוב, אף פעם לא שכחו את הרעב. אני - לא יודעת מה זה רעב.
הורי כבר אינם בין החיים אך ישנם עדיין ביננו ניצולי שואה שגם לו רצו לשכוח את הרעב - אי אפשר. הם עדיין רעבים. במאה ה 21 , בישראל של הסופרמרקטים הגדולים, המכוניות שמתמלאות בשקיות אוכל, בישראל של הטקסים.
הזמינו אותי לטקס העירוני של השואה. לא הולכת לטקסים. הם מעצבנים אותי. התפילות, הדיקלומים, הנאומים וההופעות. לאחרונה נוסף טרנד חדש לטקסים - ריקודי בלט ...
אותי זה מזעזע ובא לי לצעוק "לא שייך"!
המקרר שלי די ריק היום וצריך לעשות קניה גדולה. היות ונשארנו עם רכב אחד והיום הוא תפוס, צריך יהיה לקנות מחר. ביום השואה. הפוסט הזה אומר שזה מציק לי וכשמציק - חושבים...למשל, כמה מועיל היה לו היינו מבטלים את הטקסים ואת הכסף שמבוזבז עליהם , אוספים ונותנים לאותם יוצאי שואה שמסיימים את חייהם ברעב ובהשפלה.
ואולי אפשר להוסיף ליום הזה צום לאומי , במקום הטקסים...ככה, לשם הזדהות סימלית בלבד (כי הרי אי אפשר באמת להבין או להכיל את מה שהיה שם). חוץ מזה, צום לא עולה כלום למשלם המיסים אלא חוסך.
הייתי מעבירה את צום יום כיפור שמטרתו לבקש רחמים עלינו (אגואיזם טהור) - ליום השואה…אולי מבצע התרמה ארצי לטובתם של ניצולי השואה החיים ביננו וחווים שוב רעב, הזנחה משפילה, חולי ושיוויון נפש?
הייתי מסכימה אפילו למס מיוחד שכולו היה עובר לשיקומם ולשיכונם בבתים שיש בהם חשמל, חימום ומקרר מלא. באיטליה יש מס כזה למקרי חירום. קוראים לו "una tantum"
ומצבם של הניצולים שלנו הוא חירום. נקודה.
לא מבינה את הדיסוננס הזה. איך קרה שטקסי יום שואה חשובים יותר מאנשים? מהאנשים עצמם?
הרעיון שישנם אנשים כאלה ביננו ואנחנו עורכים עבורם טקסים במקום לדאוג להם לחיים של נוחות וכבוד נראה לי כל כך עקום, כל כך רע…
מישהו צריך להתבייש חזק. גם אני מתביישת.
אולי שווה לקיים מחאה חברתית כמו שצריך רק לכבודם?
איפה דפני ליף? אולי בכל זאת אדחה את הקניות. |
תגובות (10)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
צניעות - פשטה מהעולם (בכלליות). הסתפקות במועט, שזה דבר אחר, היא תלויית גורמים חיצוניים גם ומגיעה בהשוואה למה שיש. בתקופת הורי, רבים הסתפקו במה שיש כי זה מה שהיה. היום, מצבם של הניצולים קשה לעין ערוך לא רק בהשוואה להיום אלא גם בהשוואה לתקופת הורי.
. טוב שהעלת על הכתב. צניעות- הורייך , הלוואי, שבני- הדור ילמדו ממנה.ויש לעזור כלכלית לניצולי- השואה.
תגובה לתגובות:
לגבי פוסט שלא תאהבו - תשמעו, אנחנו ברשת חברתית...יותר נחמד ועדיף לכתוב על אהבה, בדיחות, משהו קליל מתחכם וזורם מאשר לטחון את הצרות שוב ושוב...מודעת לזה. אלא מה? אני כועסת.
גם אני מכירה את הסברי ה"צריך לזכור...הנוער..." הכל נכון. מסכימה לגמרי. צריך לזכור ולהזכיר. אבל...אבל גדול...
איזה פרצוף, עם איזו חוצפה אנחנו מזכירים את הסבל הנורא כשאנחנו אחראים לסבל של אלו שנותרו? תגיד לי מיכאל, איזו דוגמה אנחנו נותנים לנוער הזה שלא היה שם? הרי יש מצב שהנוער יידע (והוא כבר יודע) שהייתה שואה 39-45 וב 2012 כ- 50000 ניצולים - חיו ברעב, השפלה, ליכלוך בדידות וחולי במדינה מערבית, מדינת רווחה - ישראל....אי אפשר יהיה להפריד בין הדברים.
למה זה דומה? לאשה מוכה שאחרי שהגבר שלה כיסח לה את הצורה ושלח אותה לבי"ח...הוא נעמד מול מיטתה, מסתכל, רואה את הזוועה (נפוח, דם, תפרים, גבס כי שבר לה את הידיים) ו...אומר לה "אני אוהב אותך" או...כותב לה שיר. מדליק הא?
אז כל עוד טקסי הזכרון האלה מזכירים גם את האבסורד, הדיסוננס, הסבל של הניצולים כיום - אין להם מקום. נקודה. הייתי משעה אותם ומטפלת באנשים האלה כדי שיהיה להם טוב וכדי שהטקסים האלה יהיו אפקטיביים, חינוכיים ויזכירו מה שצריך.
ועוד משהו...אני חושבת שהעניין הזה חשוב לפחות כמו מחיר הקוטג' או הדירה.
למה פוסט שלא אוהב לקרוא?
נשמעת כאן צעקה הגיונית (למרות הדיסוננס או האקסימורון, היתכן שצעקה שהיא משהו רגשי יכולה להיות הגיונית?)
גם אני אומרת: די לטקסים , אלה שמתהלכים בינינו, חיים כמתים, בחרפה. זה בלתי נסבל.
מה הצביעות הזאת?
איפה הערכים? איזה דיסוננס. צורם,כואב, בלתי נתפס, בלתי מובן, בלתי מתעכל.
עלינו, על כולנו, לשמור על ניצולי השואה, להגן עליהם,לשמח לבבם ולו במעט: בית,אוכל,שירותי חברה ותרבות
אבדנו. אבדנו דרך!
ועוד
ביום העצמאות
בימים ששכבות המצוקה הולכות וגדלות, אין "אוכל" רשויות משלמות מאות אלפי שקלים לאמן שמופיע 30 דק'
ביזיון.
*
נ.ב- סגנון הכתיבה חזק.