אבא ואמא גדלו בבתים מסודרים. במיוחד אמא. סבא היה סוחר בדים מוצלח בבודפשט ולפיכך היה בית יפה, משרתת גויה שערכה קניות, עשתה נקיונות וכו' .
אח"כ - מלחמה. אין עוזרת, האוניברסיטה זרקה אותה וקשה היה לקנות אוכל.
אח"כ - רעב. אין יותר בית, מחנות, התעללות, עולם שמתמוטט, אבא שאוכל דשא מתחת לקנה רובה של נאצי מסריח.
אח"כ - עליה ארצה. צנע. שוב אין אוכל ועומדים בתור.
אח"כ - יותר טוב. אפשר לעשות קניות. יש מכולת, איטליז, ירקן…הולכים ברגל וסוחבים שקיות הבייתה - ברגל. התחבורה הציבורית לא הייתה משהו ואת הסל עם הגלגלים המציאו מאוחר יותר.
מבשלים, אוכלים וכמובן שלא זורקים אוכל אף פעם.
אח"כ בגיל זקנה - הגיעו הבנות עם הרכב ולקחו אותם לקניות בסופרמרקט. הם היו חסרי מילים מרוב לוקסוס.
היה לנו מזל גדול. הורים שהצליחו להשתקם. הכל יחסי כמובן אבל הם עבדו, אכלו, גידלו משפחה , אפילו קנו בית.
נ.ב. - הם אף פעם, אבל ממש אף פעם, לא הלכו לראות טקס של יום השואה.
אני גדלתי בבית שלא חסר בו הרבה. היה אוכל. היום אני יודעת שלא היו מותרות מי יודע מה, אז נראה לי הכל בסדר.
אח"כ, כבוגרת, נשואה, אמא - תמיד נסעתי לקניות עם הרכב או - עשיתי משלוח. לזה קוראים החיים היפים, נדמה לי.
ההורים - גם כשאכלו טוב, אף פעם לא שכחו את הרעב. אני - לא יודעת מה זה רעב.
הורי כבר אינם בין החיים אך ישנם עדיין ביננו ניצולי שואה שגם לו רצו לשכוח את הרעב - אי אפשר. הם עדיין רעבים. במאה ה 21 , בישראל של הסופרמרקטים הגדולים, המכוניות שמתמלאות בשקיות אוכל, בישראל של הטקסים.
הזמינו אותי לטקס העירוני של השואה. לא הולכת לטקסים. הם מעצבנים אותי. התפילות, הדיקלומים, הנאומים וההופעות. לאחרונה נוסף טרנד חדש לטקסים - ריקודי בלט ...
אותי זה מזעזע ובא לי לצעוק "לא שייך"!
המקרר שלי די ריק היום וצריך לעשות קניה גדולה. היות ונשארנו עם רכב אחד והיום הוא תפוס, צריך יהיה לקנות מחר. ביום השואה. הפוסט הזה אומר שזה מציק לי וכשמציק - חושבים...למשל, כמה מועיל היה לו היינו מבטלים את הטקסים ואת הכסף שמבוזבז עליהם , אוספים ונותנים לאותם יוצאי שואה שמסיימים את חייהם ברעב ובהשפלה.
ואולי אפשר להוסיף ליום הזה צום לאומי , במקום הטקסים...ככה, לשם הזדהות סימלית בלבד (כי הרי אי אפשר באמת להבין או להכיל את מה שהיה שם). חוץ מזה, צום לא עולה כלום למשלם המיסים אלא חוסך.
הייתי מעבירה את צום יום כיפור שמטרתו לבקש רחמים עלינו (אגואיזם טהור) - ליום השואה…אולי מבצע התרמה ארצי לטובתם של ניצולי השואה החיים ביננו וחווים שוב רעב, הזנחה משפילה, חולי ושיוויון נפש?
הייתי מסכימה אפילו למס מיוחד שכולו היה עובר לשיקומם ולשיכונם בבתים שיש בהם חשמל, חימום ומקרר מלא. באיטליה יש מס כזה למקרי חירום. קוראים לו "una tantum"
ומצבם של הניצולים שלנו הוא חירום. נקודה.
לא מבינה את הדיסוננס הזה. איך קרה שטקסי יום שואה חשובים יותר מאנשים? מהאנשים עצמם?
הרעיון שישנם אנשים כאלה ביננו ואנחנו עורכים עבורם טקסים במקום לדאוג להם לחיים של נוחות וכבוד נראה לי כל כך עקום, כל כך רע…
מישהו צריך להתבייש חזק. גם אני מתביישת.
אולי שווה לקיים מחאה חברתית כמו שצריך רק לכבודם?
איפה דפני ליף? אולי בכל זאת אדחה את הקניות. |