קטע קצר על האופן שבה זוכרים הניצולים את קרוביהם שנרצחו. מתוך "המרגל האבוד והשמלה הירוקה" שנבחר למצעד הספרים של משרד החינוך.. .... המשכנו עד לדרך אילת ושם פנינו ימינה, היינו קצת עייפים ועברנו להליכה. משמאלנו היה בית הקברות "בית החיים". על השער הקשתי היתה חקוקה באבן ירושלמית כתובת שאמרה, "צדקה תציל ממוות". נזכרתי שפעם, כשהייתי בערך בן תשע, שאלתי את אבא אם באמת כל מי שנותן נדבה לא ימות אף פעם. ואבא אמר בקול מריר ששלט כזה בכניסה לבית קברות הוא מגוחך וציני לא פחות מהשלט "העבודה משחררת" שהיה בכניסה למחנות הריכוז. ואמא, שהיתה שנתיים מאחורי השלט ההוא, התפרצה לעברו וצעקה איך הוא בכלל מעז להשוות ושהוא לא יודע כלום ושהכי טוב שישמור את ההערות הטיפשיות שלו לעצמו והלוואי שהיה גם לנו קבר כזה למשפחה שלנו. והקול שלה נחנק ונשנק ומיד אחר כך התיישבה ליד המכונה והתחילה לתפור בקצב מטורף כמו במכונת יריה. אבא התכווץ כמי שספג חבטה היישר בבטנו. אני הרגשתי אשם מאוד שבגללי התחיל הריב הזה והצטערתי על השאלה שלי. הבטתי בגב של אמא ובפנים המיוסרים של אבא, והרגשתי מחנק גדול בתוכי ואיך הדמעות מתחילות להחליק על לחיי. ואבא אמר בקול חנוק ושבור, כאילו לעצמו, אבל אני ידעתי שזה אליי, "יענקלה, חיימקה, צייטל, פייגלה, שרה, חוה, ראובן, מנחם. הם אצלי בראש כל הזמן, אני לא צריך קבר בשביל לזכור את האחים והאחיות שלי." והוא הוציא מתוך הכיס שלו ממחטה לבנה וקינח את אפו בקול אדיר ואמר, "כנראה שהצטננתי." אבל הוא לא היה מנוזל ורק ניסה להסתיר ממני את הבכי האצור שבתוכו. אני לא הצלחתי כמוהו, ופרצתי בבכי עז ולא יכולתי להרגע. אבא ניגש וחיבק אותי, ומבעד להתייפחות אל תוך חזהו ראיתי את אמא וגבה אלינו - ממשיכה לתפור, ובעיקר שותקת.
איך מספרים שואה לילדים-רונית רוקאס מבקרת ספרי נוער של עכבר העיר אונליין |