כותרות TheMarker >
    ';

    כמה רחוק ללכת?

    האישי הוא הפוליטי, ולהיפך. אני אתייחס כאן לרעיונות והתהליכים, החברתיים, הסביבתיים והבין-אישיים, שמשפיעים על כולנו.

    0

    מציאות מדומה

    1 תגובות   יום רביעי, 18/4/12, 11:08

    אחד הגורמים הבולטים שאיפשרו את השואה היא ההכחשה. הנאצים, כמובן, השקיעו מאמץ רב בהסתרה: המסמכים היו סודיים, ההרג בוצע הרחק מדעת הקהל הגרמנית והמערבית, היהודים נדרשו לפני השמדתם לשלוח מכתבים המתארים מציאות אטרקטיבית אליה הגיעו, ולקראת סוף המלחמה הושמדו המסמכים והראיות. לא בכדי לקח ליהודים ולעולם זמן כה רב להבין מה באמת קורה.

     

    אבל המחסור בידע ובעובדות הוא רק צד אחד של הסיפור. צד אחר הוא הסירוב של האנשים להאמין בעובדות גם כאשר אלה כבר הובאו לידיעתם. הטבח ההמוני החל ברוסיה ב1941, וזמן קצר לאחר מכן כבר החלו להגיע ניצולים שסיפרו על הזוועות. גם כשהחלו מחנות המוות לפעול היו אנשים שידעו וסיפרו. רובם נתקלו בחוסר אמון.

     

    יהודים רבים שמעו על הסכנה, מיעוטם ברחו, ורובם לא האמינו. אל התקשורת העולמית הגיעו ידיעות הולכות ומצטברות על ההשמדה, אבל עברו שנים, לא ימים, לא שבועות, לא חודשים, שנים, עד שהתקשורת התחילה להבין ולפרסם את המתרחש. גם כשהדברים כבר התפרסמו שוב ושוב, נמנעו בעלות הברית מלפעול בעניין. סבי הועסק בכפיה בסוף המלחמה בתיקון מסילות הרכבת שהאמריקנים הפציצו מדי יום, וראה כיצד התעלמו מטוסיהם מאושוויץ הסמוכה, אליה הובלו הוריו. העולם ידע, אבל הבין רק מה שרצה להבין.

     

    רק אחרי המלחמה, אחרי המוני תמונות וסיפורים, הבין העולם את גודל הזוועה לה היה שותף, ונוצרה דעת הקהל שהביאה לתמיכת האו"ם ולהקמת מדינת ישראל. ועדיין, מאז ועד היום, ישנם רבים בעולם המכחישים את השואה ואת מימדיה.

     

    גם במדינת ישראל התייחסו לאורך שנים אל הניצולים כאל אלה שהלכו כצאן לטבח. רק בעקבות משפט אייכמן, ב1961, הבינו בישראל את עוצם הזוועה, את חוסר האונים, ההקרבה והגבורה. רק אז העיזו ניצולים רבים לספר את סיפורם מבלי לחשוש שלא יאמינו להם או שיוקיעו אותם.

     

    ההכחשה הזו צריכה ללמד אותנו על ההתנהגות האנושית, ועל הדרך בה עלינו לנהוג כדי להתמודד עם האמת. עלינו להבין שכל אדם חי למעשה במציאות מדומה, הכוללת את העובדות המתיישבות עם אמונותיו ועם הנורמות המקובלות בחברה שלו. עובדות שלא מתיישבות עם תפישת עולמנו אנחנו נוטים לא לראות או לא להבין. התכונה האנושית הזאת מסוכנת והרסנית, ועלינו להיות מודעים לה ולהיאבק בה.

     

    עלינו ללמוד להעמיד את ידיעותינו ואמונותינו בספק מתמיד, לבדוק אותן שוב ושוב נוכח העובדות, ולדעת שלעולם איננו יכולים לדעת הכל. עלינו ללמוד ששיפוטנו את הזולת לעולם לא יהיה מדויק, כיוון שלעולם לא נגיע למקומו, ולעולם אין לנו זכות להתנשא על האחר.

     

    בעיקר, כנראה, עלינו ללמוד ענווה. עלינו לדעת שידיעתנו, הבנתנו ושיפוטנו חלקיים ומוגבלים. עלינו ללמוד שאם אנחנו חשים קנאה, שנאה או התנשאות, אנחנו כנראה לוקים בבורות ובעיוורון. רק כך נוכל להכיר את האמת, להיאבק ברוע ולא ולהגביר אותו מתוך טיפשות ושאננות. רק כך נוכל למנוע פשעים, עוולות, ושואות נוספות.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/4/12 10:33:
      פוסט מעולה ומתאים ליום השואה. צריך לחזור על עקרונותיו גם בימים אחרים. בקשר להקמת ישראל : הציונות לא החלה עם המלחמה. כשלונה הגדול שלא הצליחה לעודד עלייה מרובה יותר. היא הקימה יישובים בישראל לפני מלחמת העולם הראשונה!, אלא שאחרי השואה, הסכים העולם החופשי כי צריך לאשר ליהודים מדינה משלהם. הרי המנדט הבריטי נועד למטרה זו, שנים רבות קודם. הערבים נתפסו לנקודה של אישור המדינה בגלל השואה, והם טוענים : מדוע צריך לקפח אותנו כאשר לא אנחנו אשמים בשואה? לאמיתו של דבר, היו מעט ערבים בפלשתינה, רובם אריסים של בעלים שישבו במצרים ובלבנון. החלוצים נלחמו כאן בכל פגעי הטבע, והערבים נהרו מכל הארצות לעבוד ולהתפרנס. היום אומרים שישראל הוקמה כגמול על השואה. שקר ממש.

      ארכיון

      פרופיל

      אסתי הורן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין