כשהייתי קטנה לא הבנתי מי קישקש לסבתא שלי על היד?

ולמה היא הסכימה?

ולמה היא לא מסירה את זה? היא סבתא כאילו....

וכשאמרתי לה : סבתא תסירי את הליכלוך הזה

ומי בכלל קישקש לך על היד?

כולם הפסיקו לנשום, השתיקו אותי

וסבתא המשיכה להביט מהחלון

במבט קפוא לא ענתה ולא שמעה.

הרבה שקט היה סביבה, הייתה עטופה בבועה

זמן שנעצר לה בתוך הראש

ומאז כאילו לא קרה דבר באמת,

כאילו חיה בשני עולמות במקביל.

והעצב בעיניים, הו כמה עצב וכל כך עמוק

אפשר היה לטבוע בעצב הזה, בלי סיכוי לצאת

אין דרך החוצה רק עצב.

והכי מצחיק לסבתא שלי קראו חיה,

סבתא חיה שהייתה הרבה יותר מתה מחיה.

אבל אני בחרתי לראות רק דבר אחד בעיניים שלה

כמה שהיא אוהבת אותי

ואיך שהיא קוראת לי : צברית, צברית את שובבה.

זה הדבר היחיד ששימח אותה

שאין בי את מגע הגלות, ריח השואה שאפף אותם

נקייה לגמרי - צברית שלה.