גלה יא אלה
פוסטים אחרונים
- חוסכת לפסיכולוג 30/11/14
- הכי אידיוט בעולם. 29/7/14
- לאדון ערומכו-לו 24/7/14
- גם לכתוב לך את העסק וגם ליצור לך וידאו מושך לקוחות 24/7/14
- תגיד, מה שלום ה.... 5/7/14
- סרט שלא מביא לקוחות, סרט רע! 1/7/14
ארכיון
מה לי ולשואה? אני אדם חופשי!
 את הציור צייר בני הבכור לפני כשנתיים כשהיה רק בן 11 וחצי -מי יתן וילדים לא יציירו עוד ציורים שכאלה.
***
אני לא דור שני לשואה.
אני מתקשה לחשוב שאני קשורה ולו במעט לכל מה שאירע שם.
לא אני, אני אדם חופשי, לא "דור המדבר", לא דור ביניים בדרך לריפוי נפשי.
לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא.
אך גדלתי חמישים אחוז מילדותי אצל סבי וסבתי והם ניצולים.
ניצולים? סבתי אב טיפוס של שורדת, היא נאחזת בציפורניים.
היא משתדלת, אך לעולם לא ממש יכולה להיות נחמדה ולא אגוצנטרית, היא אכולת חרדות ועדיין מתקשרת לאמי כעשרים פעמים ביום, רק על מנת לשאול האם כולם בחיים עדיין.
בכלל כל מטרתה בחיים, היא שלא נלך כצאן לטבח. שנישאר למרות הסכנות הרבות מלאי רוח חיים במובן הבסיסי של העניין – נ ו ש מ י ם.
הטלפון מצלצל בבית אמי, אמי עונה, אני יודעת כבר מה נשאל בצד השני:
"איפה אורן? איפה גלית? איפה כולם? הילדים באו עם הילדים? אוי קר בחוץ למה היו צריכים לצאת מן הבית ביום כזה, הם יתקררו".
זו היתה רק הדגמה אחת מתוך עוד 19 כאלו ביום, אל תשכחו.
גדלתי אצלה.
הנה אני בת 10, "נה, נה, נה", אומר לי סבא, כשפולקה מיוזעת ומכובסת יושבת לי על הצלחת ואני בוהה בה בשאת נפש ולא מעוניינת להביט עליה, אך אוכל ל א ז ו ר ק י ם!!!!!
מתחילים לשדרג אותו עד עפר. זהו הדין גם בנושא הפולקה הזו, בתחילה שמים קצת חרדל למעלה, אחר כך באם הנכדים עדיין לא מסוגלים להכיל אותה, מעבירים לסבא, הוא בין כה וכה לא יזרוק, הוא יסתום את האף ויאכל גם אם תתמלא בעובש ירקרק. נכון הגזמתי, אך כדי להבהיר לכם איך נראים חיים עם ניצולים יתומים מאב ומאם חשוב להעצים את הכאב.
מהילדות אני זוכרת המון המון חרדה, לא, מה פתאום חרדה בי? מה פתאום לא, הלא אמרתי לכם שאני לא דור שני, בי זה לא נספג, אני טהורה....
אך כאשר רון שלי, מאחר בחמש דקות, סרטים הזויים מתחילים להתרחש במוחי.
כאשר אני עושה דבר מה מיותר או חלילה כאשר אינני עושה דבר שצריך לעשותו, אני מתמלאת ברגשות אשם.
אני מונעת לא פעם מפחדים ורגשות שליליים.
למדתי להסבות, למדתי לפתח עור של פיל לכל דבר העשוי להתרחש ולשבש את שיגרת חיי.
בכלל שינוי מבחינתי הוא תמצית, כל הפחדים בעולם ואישתו ולכן כלוחמת מדופלמת, אני נוטה לשנות בכוונה דברים, לקפוץ לבריכות אפלות לא בכדי לטבוע, אינני מתאבדת, להיפך אני רוצה ללמוד לשחות בחיים הללו ואני עושה זאת כל יום מחדש.
אני אוהבת חיים מושבעת ונדרתי נדר, להפסיק לפחד לחיות אותם.
תמיד כילדה, יום השואה היה יום בו תמונות שראיתי כל העת בעיניי רוחי עלו באופן מרוכז וקשה: אנה פראנק, הררי עצמות, עשן מערובות המוות, סרטים בשחור לבן, נאצים, יהודים, צלבי קרס, אמא שילדה נתלשת מזרועותיה.
נחשפתי בגיל צעיר, התמכרתי למשדרים מוקדם מדי, אני יודעת שלעיתים אין מנוס, אך אנשים רגישים, שגדלים בצל השואה, עשויים להפנימה מעט עמוק מדי.
"...עכשיו אני לומדת לעוף חושבת על מים,
עכשיו אני לומדת לעוף עוצמת עיניים... בינתיים."
(מילים ולחן דנה ברגר)
בשנים האחרונות אני מתחילה לחשוב על עצמי פחות כקורבן, אני משתחררת, צולחת את המדבר ונכנסת לארץ המובטחת, לארצי מולדתי, פנימיותי העזובה.
הפחדים מתחילים להתפוגג, הם שם כל העת אך ברקע ואני צעד אחר צעד, בתחילה מהוסס, אך הולך והופך חזק ודומיננטי יותר, מתחילה להתגלות, לגלות את עצמי.
ל א ל פ ח ד כ ל ל!!!!!
ולקבל, לקבל באהבה ש:
אני גלית, דור שלישי לשואה ולגבורה! אני מתגברת, אני לוחמת בגבורה, בפסיביות החרדתית.
אני מנצחת את עצמי ואת הנאצים יימח שמם וזכרם, אמן!!!
"לה ויטה אה בלה" אחחחח "החיים יפים".
(מוקדש באהבה לסבתא שושנה רייך ז"ל שהלכה לעולמה לפני כשנה) |
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מסכימה עם מרבית הדברים אטיוד.
החרדה היא עסקת חבילה שמקבלים עם ההורות.
רוצה להתנער ממנה בלי כל קשר למקורה
אבל...
כן, יש תמונות מסויימות שכאשר אתה גדל לצילם הן ייחודיות רק לחוויה הסובייקטיבית שספגת מילדות, רגש האשם היחיד שלי טמון ברגישות היתר שאפשרה לחוויות ההן לחדור אלי, למרות שכמרדנית לא היה ניכר שהן נגעו בי בכלל, אבל הכל התפרץ עם הבגרות.
לצערי אני מסכימה עם מרבית תחושותיך
כל כך לצערי
כמה הייתי רוצה לא להסכים
כן ועם זאת, ה ח י י ם
זה גם נכון אפי...
בנג'י זה היה כל כך מקסים, מדוייק וחכם מה שכתבת כאן בתגובה
כןןןןןןןןןןןןן!
אני דור ההמשך , מה שנקרא דור שני. חוויתיי הרבה ממה שסיפרת. מה שחשוב זה לזכור ולהמשיך לחיות , כלומר להתעמק באיך כותבים פולקע אחרת אתה משתגע.
סיגל, תודה על היותך.
מסכימה עם כל כל מה שאמרת.
השנה סבתי הלכה לעולמה
ובנוסף לכל ה...שעברה בחיים, היתה גם אם שכולה.
כעת לא נותר כמעט דבר משני צדדי המשפחה, פרט לעובדה שיש דברים שאין זכות לשכוח
ואת צודקת, לא רק למשפחות הניצולים, לכלל המין האנושי
לרבות ההתנהגות שלנו זה כלפי זה
והעיוורון להתנהגויות גזעניות אצלנו בתוך ישראל.
ולא, זה כל כך לא קשור לדעות כאלו או אחרות, רק לדעה שאסור לאבד צלם אנוש.
אפי
אין עליך בשפת הגלגל
ככה בונים חומה
ויש גם small
טוב - נכון - זה לא בדיוק שמאל -
ויש גם חומה ומגדל
שזה אותה חומה פה למעלה עם הילדה - רק מוסיפים מגדל:
מה שלא תגיד
חשבתי שאתה יודע
גם ביום השואה אני דיסלקטית עובדת בדיסלקציה מקצועית 24/7
אשמח לשמוע את הדברים החשובים באמת
מה יש לך להגיד בעניין חוץ מפולקע
:)