אני לא יודע אם נתראה שוב. לא יודע אם אוכל. עכשיו, כשימלאו לך 83 אביבים, כשבארץ מציינים את יום הזיכרון לשואה, לגבורה, על הניסים, האסונות, הבכייה לדורות, אני חושב עליך שוב. כמו בכל שבוע, אבל עכשיו קצת יותר. העיניים שלי עייפות מלדמוע. אובך נוראי שורר עכשיו בחוץ. אנשים נושמים אבק, משתעלים את שארית היום, אוטובוסים שועטים, מכוניות ממשיכות לצפור ברוע, והבתים חומים והאוויר אפור ולא רואים ממטר. ודווקא היום, חושב על הפעם האחרונה שראיתי אותך. האישה הג'ינג'ית האמיצה, סבתא שלי, שניצחה. שניצלה כי הייתה ילדה יפיפייה, עם עיני תכלת, לחיים ורודות, ילדה שגדלה להיות האישה היפה שכולם אהבו לאהוב.

את היית האישה של סבא, וכולם קינאו בו. אמא שכמותך, משכימה מוקדם בבוקר, מבשלת קפה בפרקולטור, עומדת במטבחון הקטן בשדרות העצמאות בבת ים, עם סיגריה בפה, מהרהרת בעייפות, ומחכה שהקפה יהיה מוכן. שסבא יוכל לשתות ולנסוע לעבודה במוסך. שאמא שלך, שחייתה אתכם בבית עד זקנתה, תתעורר לעוד יום של מלבושים שחורים ודיכאון. שאפשר יהיה לשלוח את הילדים לגן ולבית הספר.

עוד מעט יתחיל יום העבודה שלך. תעלי על האוטובוס שיוריד אותך בשדרות רוטשילד, אל עוד משמרת בוקר בקפה עטרה. מולך יעברו גברים בחליפות גזורות היטב. נשים עם הרבה כסף ישזפו את עיניך. תביטי בהן, דוממת, אבל קשוחה. מאחורי הקופה, לצדך מקרר השוקולדים והעוגות, בהונגרית שוטפת ועברית מגומגמת, תשרתי את לקוחות הקפה. בסתר לבך תנחשי שכמה מן הלקוחות הקבועים באים לקפה רק בגללך. בגלל השיער האדמוני המסנוור, השפתיים האדומות והמהפנטות שכמו עוצרות על קצה חיוך, בגלל העיניים הכחולות שלך שאף גבר לא יכול להן.

המעריץ שלך כבר יושב בכיסא הקבוע, בכיסו מתנה – מצית רונסון כסופה, לכבודך קנה אותה. את נרגשת. מודה לו בשפת אמך, מציתה סיגריה של צהריים ומביטה על המציאות החדשה שבראת לעצמך. היישר מלב אירופה, מילדות מלאת עוגות ומגדנות, לזוג הורים אמידים ולמודי מכאובים, אל הלבנט – עם דירת חדר בשדרות ירושלים, ומשם אל דירת שניים וחצי חדרים בבת ים, בעל מוכשר שנולד עם ידי זהב שיודעות לתקן כל דבר, ילדה מתוקה, ילד שובב ואמא דכאונית שתלבש שחורים עד סוף ימי חייה.

כשביקרתי אותך בפעם האחרונה, ישבת שם על הכיסא, שותקת, דוממת. עופרת חמוצה וכבדה התנקזה אל הגרון. איפה את, סבתא? תני לי עוד קצת מהציניות הג'ינג'ית שלך. קחי אותי לים, לאכול תירס חם. תבשלי לי רק עוד פעם אחת מהמטעמים שלך, עם הצלחות המעוטרות, אלו שהאורחים היו מלקקים ומשבחים מרוב עונג צרוף. תגנבי סיגריה מנלי, החברה שלך בחוף הסלע, בלי שסבא יראה, ותשביעי אותי לא לספר לאף אחד. גם לא לאמא. תציפי את המטבח בניחוח עוגות השוקולד החמות שלך. בעיניים התכולות, רבב לא דבק. פעם ידעו לזהות מקילומטרים כתם על צווארון החולצה. האישה היפה מהונגריה, שכולם העריצו. ציורי שמן עם דיוקנאות פניך עיטרו את ביתכם. הבטתי בך, סבתא, דרך הציור, בפליאה גמורה.

הנה אמא מדברת איתך. אני לא מבין דבר. רק דומע, בשקט, מחניק את הכאב. רועד לך בידיים. ילד קטן. מה אני מבין בכלל? לא מתאים לך. היופי שלך לא מסתדר לי עם המקום הזה. עם ריח של זיקנה, מרקים מהבילים, גניחות וזעקות שבר זקנות של חולים ומרירים שמזמן רצו לסיים עם הקרקס הזה, משתינים בחיתול, מביטים סביבם בתימהון, צחנת המוות נקווית להם בקצוות הפה. מטפלים סיעודיים דוחפים להם מנות גדושות של אוכל, עם תרופות וג'לי צהוב שייכנס להם קצת סוכר לדם ואולי בסוף הם גם יישנו טוב יותר.

מה את עושה פה? מביט באמא שלי שמאכילה אותך לאט, כתינוקת בת יומה, חושב בכאב על התהפכות היוצרות. זוכר במעורפל את אמא שלך, בחדר הקטן, גם את טיפלת בה כך. ועכשיו בתך, מטפלת בך. במסירות. באהבה עד אין קץ. אבל את לא יודעת מי זו. ואולי את יודעת? העיניים שלך נחות עלי, עייפות. את רוצה לישון. לא מדברת. שיערך הכתום נשזר בזיקים לבנים. עורך שהיה זרוע נמשים שובבים הולך ומלבין, דק, עדין ושקוף. הגבות עירומות. גביני עיניך שהיו מחודדים וצוחקים, שקועים ועצובים. אצבעותייך אוחזות בשלי.

איך אומר לך שלום? אני מקווה שאבוא לראות אותך שוב. להחזיק לך את הידיים שעשו כל כך הרבה. לצלול אל העיניים הללו, שראו הרבה, צחקו המון ובכו יותר מדי. המחלה הארורה השכיחה ממך כל צלם של זיכרון. אבל אני, כל עוד אוכל, לעולם לא אשכח אותך.

© כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן