תשמעו.
בערב, בזמן שעמדנו בגינת לוינסקי וראינו איך האוכל אוזל אל מול תור הפליטים הממתינים לשווא, וידינו קצרות מלהשביע, שוחחתי עם נעמי על השואה. על השואה והתרבות האנושית ליתר דיוק. והעליתי בפניה את הסיפור על ז'אן אמרי.

ז'אן אמרי היה איש רוח אירופאי, שנולד בכלל תחת השם הנס מאייר, לאב יהודי ואמא קתולית באוסטריה ב-1912. הוא נעצר בשנת 1940 כפעיל רזיסטאנס בבלגיה. מפה לשם נתגלגל לאושוויץ, ואפילו היה חבר לבלוק של פרימו לוי. ליהדות שלו הוא התוודע בעצם בזכות הנאצים. עד אז לא נראה לו הדבר מרכיב עקרוני כל כך בחייו. במשך עשרים שנה לאחר שחרור אושוויץ לא אמר מילה בעניין המלחמה ההיא. רק בשנת 66 הוציא קובץ של חמש מסות על השואה, שנקרא "מעבר לאשמה ולכפרה". כותרת המשנה של הספר היא - ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה. הספר יצא בספריית פרוזה אחרת של עם עובד. ועל אף החיבה העצומה שאני חש לטולסטוי, הרי שלא קראתי מימי משהו חיוני כל כך כמו הספר הקטן הזה, אותו אני נושא עמי מעת לעת כאילו היה סוג של תפילת דרך.

והנה כמה כמה מילים הכרחיות מתוך הספר:
"על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ; קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר. הוא אף מהימן יותר בתור נוסחת יסוד של הקיום היהודי. כשאני אומר לעצמי ולעולם, כולל ליהודים המחזיקים ביהדותם מטעמים דתיים ולאומיים, שאינם רואים בי אחד משלהם, כשאני אומר: 'אני יהודי', אני מתכוון בכך אל העובדות והאפשרויות המקופלות במספר של אושוויץ."

בשנת שבעים ושמונה, 33 שנים אחרי שיצא משערי אושוויץ, אמרי התאבד. ממש כמו שעשה פרימו לוי תשע שנים מאוחר יותר, כמו גם המשורר והעיתונאי תדאוש בורובסקי, 27 שנים קודם לכן.

רבים מבין הפליטים שעמדו בתור מבלי שנוכל לעשות דבר כדי להשביע את רעבונם, הגיעו לארץ רק אתמול. טרנספורט, אם תרצו, רק מן הסוג הטוב. את החדשים ניתן לזהות על נקלה - בשל המבט האבוד בעיניים. מעט חלול, מעט מותש או מטושטש, מעט מפוחד.
הנחמה שהם מוצאים בפרוסת לחם מרחיבה ליבו של אדם. המחסור איננו יאה לנו. לא בערב שכזה. לא מחר בערב.
ליל מנוחה.