בבית שלא דיברו בו, גם לא דיברו על השואה. לא דיברו על הזוועה שכל אחד עבר. חוץ מצעקות נוראיות שהיו פוקדות את סבתי רוזה ז"ל, הכל היה שקט. כאילו כל מה שקרה זה היה רק חלום בלהות, ובבוקר העולם נראה אחרת.

את האמת גיליתי שנים אחר כך. אני זוכרת ששאלתי את סבתי על המספר על היד שלה והיא לא הצליחה לי לספר .

בבית שלי ידעו לשתוק. ולהחביא. ולהסתיר. אבל עם הזמן לאט לאט הכל יצא החוצה. הכאב עבר בגנים. הדאגה האיומה נשארה לתמיד. הדאגה לאוכל, הדאגה לחיים. 

את הסיפורים האמיתיים דגתי מאנשים אחרים, לאט לאט הרגשתי את הכאב.

לאבד את הכל בגיל 14 ולצאת מהבור השחור ומהזכרונות האיומים זה כמעט בלתי אפשרי.

ומי שהצליח לעשות את זה, תודה ענקית.

תודה על האומץ, על הגבורה.

תודה על השאיפות, לקום ליום חדש ולדעת לחייך.

תודה על החיים החדשים שיצרתם.

תודה על דור ההמשך.

פשוט תודה לך, סבתי היקרה.

היום אני רק יודעת שאסור לשתוק, צריך לדבר ולספר. לשתף את הילדים ולגרום להם להתגאות בלהיות יהודי.