| היום אני נוסע. חודשים של אימונים, דם יזע ודמעות מתנקזים לארבע שעות על מדרכות ברצלונה. לפני כשנה, באיזו ריצת שבת מופלאה, פינטזנו על מרתון משותף בחו"ל, טיול בנים. זאביק ואשר היו ממש בעניין. בדקנו, חיפשנו, והחלטנו על ברצלונה. עיר מדהימה, מרתון אביב (כלומר מתאמנים בחורף ולא בקיץ הנוראי). יאללה, הולכים על זה. מצאנו דירה מגניבה ומצוידת להפליא, קנינו כרטיסי טיסה חצי שנה מראש, והתחלנו להתאמן. חזק וקשה יותר מאי פעם. כמעט בכל שבת מצאנו את עצמנו יושבים באוטו כשגשם אדיר יורד על הגג, ואנחנו רועדים מקור וחושבים אם לצאת ולרוץ. תמיד יצאנו. רצנו יחד בשבת, ולבד באמצע השבוע. שעות, שהפכו למאות שעות. אוזניות באוזניים וחיוך על הפנים. זה לא שלא היו קשיים בדרך. חברת התעופה בה קנינו את הכרטיסים פשטה את הרגל, יחד עם הכרטיס ה non-refundable שלנו. נקווה שגם ארקיע עם הכרטיסים החדשים לא תיפול עד שנחזור. בריצת חורף אימתנית אחת, זאביק התלונן על כאבים. הכאב הלך והחמיר, עד שזאביק נעצר. דלקת ברצועת הברך הכריעה אותו, והשבתה של יותר מחודש גנזה את חלום המרתון שלו וגרמה לו ללוות אותנו על אופניים. אשר ואני המשכנו להתאמן. בכל שבת עברנו יותר מ-30 ק"מ של ריצה בקצב מצוין. הפכנו למכונות משומנות היטב. אשר הוא איש קבע בחיל האוויר. לפני שבועיים, הוא ירד ממטוס ובמקום להניח את הסולם, בהיסח הדעת הוא זרק אותו על הרגל, והיא נשברה. גם חלום המרתון שלו נגוז. נשארתי אחרון. את הריצה המסכמת של 36 ק"מ עשיתי לבד. עצוב שככה זה יצא, אבל אני שמח ומודה על מצבי הטוב. מכאן אין כבר חזרה. היום נטוס שלושתנו. אני ארוץ את המרתון, וחברי הטובים יצלמו ויעודדו עם צביטה חזקה בלב, אבל עם שמחה גדולה בשבילי. מאז שקיבלנו את ההחלטה רצתי 1,700 קילומטר ב- 163 ריצות. 21 ק"מ מתוכם בעליה. שרפתי 166 אלף קלוריות, שמעתי עשרות פודקאסטים, חשבתי מאות אלפי מחשבות, העליתי מאות רעיונות חדשים. היו לי עשרות שיחות נפש עם חברים תוך כדי ריצה, ואלפי רגעים של אושר. מדהים כמה הריצה דומה לחיים. אנחנו רוצים תוצאות אחרי 100 מטר, אבל זה לא קורה. התוצאות מגיעות אחרי ריצה ארוכה, שבה יש רגעי שבירה, רגעי אושר, תחושות פיזיות קשות, שמחה על הצלחות או כאב על כישלונות. אני שמח כל כך על הבחירה שלי להיות מרתוניסט, ועל כל השינויים שההחלטה הזאת הכניסה בחיי. אני מגיע למרתון ברצלונה כדי לעשות את כל מה שאני יכול ותלוי בי, ולכן אני יכול רק לנצח- בלי קשר לדירוג שלי בסוף הריצה. עכשיו כל מה שנשאר הוא לעמוד על קו הזינוק עם המספר 14415 על החזה, ולעשות את מה שאני הכי אוהב. להרגיש את העוצמה של 19 אלף רצים המזנקים יחד, ולהתרגש. |