| מרץ, 2012. 20 אלף איש ממלאים את פלאסה אספניה שבברצלונה, ממתינים לזינוק. אתמול כבר אספנו את ערכות ההרשמה, וביקרנו בתערוכה הענקית המכילה מאות דוכנים. למרות ששני שותפי לטיול היו לא כשירים לריצה, הם לקחו בכל זאת את הערכות שלהם. זאביק תפס אותי באמצע התערוכה. הוא לא יכול לרוץ, אבל הוא כמעט עולה באש מרוב תשוקה: אם הוא לא יכול לרוץ, הוא ילך את המרתון. על פי החוק, מרגע הזינוק מותר לסיים בתוך 6 שעות כדי להחשב מסיים רישמי. חישבנו בזריזות שאם הוא ילך בקצב של 7 קמ"ש הוא יספיק להגיע בזמן. איזו התרגשות, עכשיו נזנק שנינו יחד. אשר עם רגל שבורה, יצלם אותנו ויעודד מהצד. חזרה לקו הזינוק. אשר עומד איתנו יחד, לבוש בבגדי הריצה ומספר החזה, כדי שיתנו לו להכנס לשורת הרצים. את יריית הפתיחה אפילו לא שמענו, אבל הטור הענק התחיל לזחול קדימה, ו-17 דקות לאחר מכן שלושתנו מגיעים לקו ההתחלה. הנה זה מתחיל! הקילומטרים מתחילים לזרום בעליות קטנות, ואני מקפיד להזהר עם הקצב, לא להיסחף עם הטירוף הכללי של ריצה מהירה. האיצטדיון המפורסם קאמפ נואו, חזרה לפלאסה אספניה, וכבר 10 ק"מ מאחורי. אני מגביר את המהירות לקצב המרתון שלי, 5:35 דקות לקילומטר. בכל כמה קילומטרים מחכה מעגל מתופפים שנשמע מעבר לפינת הרחוב ומקפיץ את הדופק, והנה כבר הקילומטר העשרים. השלפוחית מתחילה להציק לי, אבל בכל תא שירותים בדרך יש תור ענקי. טוב, כשאין ברירה מוצאים גם שיחים על אי תנועה… בכל כמה קילומטרים אנו חולפים מול אטרקציה ברצלונאית אחרת- מבנה של גאודי, כנסיה או אנדרטה מפורסמת. תענוג לעיניים וללב. 25 קילומטר. אני מגיע לרחוב דיאגונל. שדרה רחבה ויפה, מלאה בקהל צופים שצועק ומעודד. קריאות: Animo Eli Venga, Eli נשמעות כל הזמן, ואני לא בטוח מי מכיר אותי כאן, עד שאני נזכר שהשם שלי מופיע על מספר החזה. אני מלא שמחה ונהנה מכל רגע ומהעידוד, וממשיך קדימה בקצב קבוע. 30 קילומטר. כמעט 3 שעות חלפו כבר. עכשיו כבר לא קל לי יותר. החום מעיק עלי, ואני מרגיש היטב את שריר הירך האחורי, מזכרת מכל העליות שעברתי היום. אני מוציא את האייפוד מהכיס האחורי כדי לקבל דחיפה מורלית מרשימת השירים שהכנתי. נו כבר עם הטכנולוגיה המחורבנת הזאת! מסך המגע מסרב להגיב לאצבעותי המיוזעות, ולמרות ניגובים חוזרים ונשנים אני לא מצליח להפעיל אותו. טוב, נסתדר בלי. 32 קילומטר. אני רץ לאורך חוף הים. החופים מפוצצים באנשים, והמונים בבגדי ים צופים בנו ומעודדים. קשה לי כבר, ושריר הירך האחורי מציק. למה תמיד הריצה הזאת קשה כל כך? העורב מתחיל להציק לי במחשבות מטרידות, ואני מחליט להגביר את הקצב כדי להשתיק אותו. עוד 10 קילומטר נשארו. אני מגביר, ועובר בשער הניצחון שליד הפארק, בתוך קהל צורח ומעודד. הם טופחים על הגב של הרצים, וזה נותן לי עוד כוח. הנה הראמבלה, עוד שניים וחצי קילומטר לסיום. אני פונה ימינה לשרות פאראלל ולוחץ על הדוושה עד הסוף. אני רץ כבר 4:30 דקות לקילומטר, והגוף שלי מתחיל להתנגד בכל דרך. ממפת הגבהים של המירוץ, אני זוכר שהדרך נגמרת בעליה קטנה. במציאות, בחום הצהרים ואחרי 41 ק"מ, היא לא קטנה בכלל. אני טס ונותן את כל מה שיש לי, כמעט גונח מרוב קושי, כשמרחוק אני רואה את הכיכר. לצלילי Born To Run של ברוס ספרינגסטין אני חוצה את קו הגמר ב 4:04 שעות. איזה אושר! מיד אחרי מסיים רץ גבר כשהוא אוחז ביד של בנו הצעיר. צביטת געגוע אדירה לשלושת הילדים שלי שם בבית מטלטלת אותי קצת. המראה של רחבת הסיום ובה אנשים מגיעים כשהם בוכים מאושר וקהל מריע הוא פשוט אדיר. אני יושב על המדרכה ומחכה לזאביק. את אשר לא מצאתי בהמולה שם. קצת יותר מחצי שעה אחרי אני רואה את שניהם מגיעים בריצה דרך שער הסיום. מה? איך? זאביק הבין מהר מאוד שלא יוכל להחזיק בקצב הליכה שיאפשר לו לסיים, אז הוא רץ, עם דלקת בברך. כל פעם שכאב לו חזר ללכת, עד שהוריד את העורב שלו מהכתף. אשר הלך אחרינו כדי לצלם. בלי העמסת פחמימות יומיים קודם, בלי ג'לים להתאוששות, אפילו בלי ארוחת בוקר, ועוד עם רגל שבורה. פתאום הוא מצא את עצמו רץ קצת. המחשבה על להפסיק כאבה לו יותר מהדקירות ברגל השבורה. אז הוא רץ 42.2 קילומטרים. לאט אבל בטוח. העוצמה של שניהם פשוט מדהימה אותי. כל כך קשה לעשות את זה גם בלי פציעה ועם הכנה טובה. לא יתואר. לרוץ מרתון זו חוויה פשוט אדירה. אין לי דרך להסביר עד כמה. זו חוויה משנת חיים. והמצחיק הוא, שהרצון לרוץ את הריצה הזאת קטן יותר מהרצון להתאמן לריצה הזאת. הדרך לשם הופכת אותך למישהו אחר. חזק מנטלית יותר מאשר פיזית, כמו בדוגמא שנתנו שני חברי. יאללה, עכשיו להרפתקאה חדשה. ירושלים 2013, הנה אני בא! הצטרפו אל המנויים לסדרות הטיפים החינמיים שלנו: כיצד להפוך מבטטת כורסא לספורטאי (וגם לאבד את הכרס בדרך), וכן הפלייליסט האולטימטיבי לאימון גופני- מעל 3 שעות של מוזיקה מעולה! ההצטרפות באתר של אלי שחף או בפייסבוק הצטרפו אל המנויים לסדרות הטיפים החינמיים שלנו: כיצד להפוך מבטטת כורסא לספורטאי (וגם לאבד את הכרס בדרך), וכן הפלייליסט האולטימטיבי לאימון גופני- מעל 3 שעות של מוזיקה מעולה! ההצטרפות באתר של אלי שחף או בפייסבוק |