| ספרקי ודיפ היו נקרים ואחים. ילדות מאושרת עברה עליהם בקרב משפחתם, אך משבגרו החליטו האחים למצוא לעצמם שטח מחייה לבנות בו את קניהם. הם מצאו חורשה נחמדה במדינת האהבה, ונכנסו אליה. איזו התלהבות! כמה התרגשות! החורשה הייתה מלאה אורנים וברושים, עצי אלון ועצי אזדרכת. עצים נמוכים ומסועפי צמרת, עצים גבוהים וצרים, עצים ירוקי-עד ואילנות בשלכת. עלים בשלל צבעים, צורות וריחות. ספרקי ודיפ לא ידעו את נפשם מרוב אושר. הם קיפצו מעץ לעץ, מענף לענף. מדי פעם התיישבו בין העצים להשתזף מעט בשמש, ולחוש את הרוח הקלה מלטפת את כנפיהם. כך עברו להם בשקט ובהנאה צרופה מספר שבועות. "ספרקי" אמר יום אחד דיפ "הגיע העת להתחיל בעבודה. עוד חודשיים יתחילו הגשמים לרדת, ואם לא נבנה את קנינו נמצא עצמנו בלא מחסה". ספרקי הסכים והאחים החלו במלאכת ברירת העצים. דיפ סרק בעיניו את סביבתו, ניגש לעץ שנראה לו נאה, קיפץ סביבו ובחן אותו מכל הכיוונים, הריח, נעמד וחכך בדעתו האם זהו העץ הנכון. הוא עבד לאט וביסודיות. לעיתים, כשהרגיש שבחינה נוספת נדרשת, בילה זמן ניכר בין ענפי העץ ודפק על גזע העץ דפיקות קלות במקורו, ושוב עצר לשקול את מהלכיו הבאים. לא עברו שלושה שבועות ודיפ מצא לו עץ צעיר ובריא, והחל מנקב בו את קנו. את החודשים הבאים בילה דיפ בניקור הקן. ספרקי היה חרוץ לא פחות. הוא ניגש לעצים רבים עד מאד. ספרקי היה קרב אל העץ ומיד מניח מקורו על הגזע ומנקר. זמנו דחוק ואין לו פנאי לרחרח את העץ ולשקול צעדיו. ספרקי לא אהב קשיים. כשהיה מנקב בעץ ומגיע לשכבת עץ קשה, היה נסוג מיד ופונה לעץ אחר. האילנות כולם קרצו לו. ברגעי המנוחה היה מרים מבטו ומיד מבחין בענפי העץ השכן, המתנועעים קלות, ולחשוש הרוח המשחקת בעליהם נשמע היה לו כהזמנה. מיד נטש את מקומו וקיפץ לעץ זה. כל אילן חדש נדמה היה לו כהתגשמות חלומותיו, כעץ היפה ביותר והטוב ביותר בחורשה, אלא שבמהרה התגלה תמיד עץ אחר ומיוחד יותר. כשנפגשו ספרקי ודיפ היה ספרקי מרבה לספר על הנוף ועל העצים האקזוטיים שנקרו בדרכו, ודיפ היה מקשיב לסיפוריו בעניין רב. "אתמול מצאתי עץ דובדבן" סיפר יום אחד. "דובדבן?!" השתאה דיפ, "על עצים כאלה שמעתי, אך מעולם לא נתקלתי בהם. זה נשמע באמת כמו משהו מיוחד..." עברו ימים מספר ושוב הצטלבו דרכיהם. "נו, ספרקי" שאל דיפ "איך הולך עם הדובדבן?" "עזוב את הדובדבן" אמר ספרקי במשיכת כתף "הוא אדום מדי וקשה כמו אבן. אבל מצאתי כליל החורש. יש לך מושג כמה יפה נראה כליל החורש כשהוא פורח?!" הגשמים בוששו להגיע, אך יום חורף אחד, בלא כל התראה, נפערו שערי שמיים ועל החורשה ירד מבול אימתני. דיפ הסתופף מיד בקנו, ומשם הביט בשלווה על החורשה הנשטפת במטר. ספרקי נכנס לנקב האחרון שיצר. הוא נעמד בו כשהוא נצמד אל הדופן הפנימית, הסתובב כה וכה, אך כנף אחת שלו נשארה תמיד בחוץ והוא נרטב נורא. הוא נזכר בנקב עמוק יותר שעשה בעץ סמוך, ומיהר אליו, אך אבוי, הנקב היה ארוך אבל צר, וספרקי, שמיהר לדחוס אליו את גופו השרירי, נתקע עם הזנב בחוץ, ונאלץ להתפתל עד שחילץ עצמו מצרה זו. נקב אחר הכיל את כל גופו, אך שבבי העץ שלא זכו לשיוף נאות דקרו אותו בכל אבריו. כך עבר ספרקי בין העצים, ולא מצא לעצמו מחסה נאות. כשהבחין דיפ בצרה שנקלע אליה אחיו, קרא לו מיד לבוא לקנו. תדהמה נפלה על ספרקי משנכנס לקנו של דיפ "וואהו, דיפ...." . דיפ, ששמח מאד בביתו לקח את אחיו לסיור בקן: "הנה המטבח, וזהו חדר האוכל...". "איזה שולחן נפלא!" התלהב ספרקי. "כן...השולחן חזק ויציב. כשהגעתי לאזור הזה וניקרתי, מצאתי שהגעתי לשכבת עץ קשה. תחילה בחנתי אותה ואת הגבולות שלה, ואחר כך ישבתי וחשבתי ומצאתי את הפתרון: היא תהיה שולחן, והמטבח יבנה סביבה. כך התאמתי את מבנה הקן לעץ שנהיה ביתי. תראה, פה, היכן שהעץ היה רך במיוחד בניתי את חדר השינה...". דיפ וספרקי בילו את שארית ימי הגשמים בביתו של דיפ בבטחה ובשלווה, כשהם לוגמים צוף חם ודיפ מתאר לספרקי את תכניותיו להתקין בקן חלון ומרפסת. משבאו ימי האביב חדלו הגשמים, השמש הפציעה, והחורשה הייתה יפה מתמיד. ספרקי ודיפ יצאו מהקן וטיילו בין העצים. "דיפ" אמר ספרקי "הגיע הזמן שאמשיך בחיפושי. אתה נשאר?" "פה ביתי" הנהן דיפ. ספרקי הבטיח שיבוא לבקר והלך לדרכו. שוב לחשה לו הרוח בינות לעצים, שוב קרצו לו העצים המרהיבים ביופיים, והעלעלים החדשים והנוצצים באור השמש פיתו אותו לבוא אליהם. הערה: הכותבת אינה מבינה גדולה בחיי נקרים, וכל מי שעדיין סבור שהסיפור עוסק בציפורים איננו, כנראה, מבין גדול באתרי הכרויות. בהצלחה לכולם! |