כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הגיגים

    סתם ככה, דברים שעולים לי בראש...

    ארכיון

    רבקה

    1 תגובות   יום חמישי, 19/4/12, 16:43

    קרן אור דקיקה חודרת מבין הווילונות, בקושי מצליחה להאיר את החלל הצר בחדרון האפרורי המכיל את כל חייה עלי אדמות. גרגירי אבק מרקדים לאור השמש הקלוש, מתחרים ביניהם בריקוד סוער מי יגיע ראשון לשמשה. אגרטל חרסינה שפעם היה לבן, עומד חבוט במקומו הקבוע על תחתית התחרה הסרוגה, משאיר עליה את סימני משקלו הנצחיים, חורט ביניהם ברית עולם שאף אגרטל אחר לא יוכל  להתלבש לתוכה.


    בתוך האוויר הדחוס, צדודיתה השבירה נראית כפסל שקפא בזמן, יושבת על קצה המיטה הרעועה. פעם היא הייתה לבנה, המיטה. עשויה מעץ בוהק, חדשה. זה היה פעם. עוד לפני שהיא הגיעה לכאן, לחדר הזה. אבל לה לא אכפת. היא לא רואה את הצבע המתקלף. היא לא רואה את הסדין שאיבד את חיותו אחר אינספור סיבובים בתוך עיגול המתכת. היא לא מתרגשת מדלתו החורקת של הארון הקטנטן שבתוכו ספונים כל חפציה. כל מה שחשוב לה נמצא כאן, לידה. כמו בכל בוקר. אצבעותיה הדקיקות והקמוטות נוגעות-לא-נוגעות במכשיר הישן שידע ימים טובים יותר, מחפשות אחר הצליל המוכר. קולות חלושים בוקעים אל חלל החדר הדחוס, נשמעים אך בקושי. חצי מילה נבלעת בין הרעשים הסטטיים, קול אנושי ההופך שוב לגל אלקטרוני חסר פשר. כמה צלילים נשמעים לשנייה ומיד נעלמים כשהמחוג ממשיך בחיפושיו אחר הנקודה המדויקת. חיפושים אינסופיים. מימין לשמאל, ובחזרה לימין. לאט לאט, ושוב את אותו המסלול. ידה ממשיכה לסובב, עד שתגיע לקצה. ואז חוזרת חלילה. והצלילים אותם צלילים. והיא לא מוצאת. גם אתמול היא לא מצאה. אבל היא תמצא. היא יודעת שהיא תמצא. הוא הבטיח לה.


    הדלת נפתחת בשקט. היא ממשיכה לסובב את הכפתור, לא נותנת לקורה סביבה להפריע. היא עסוקה עכשיו. היא צריכה למצוא את הנקודה המדויקת.


    "בוקר טוב רבקה".

    היא מרימה ראש. אישה נחמדה בבגד לבן מתקדמת לעברה, גומעת בשני צעדים את כל אורכו של החדר. בידה כוס מים. "הבאתי לך את הכדורים, רבקה".


    "כדורים?" היא שואלת בפליאה.


    "כן, רבקה. הכדורים שאת צריכה לקחת. כמו שלקחת אתמול, ושלשום, ויום לפני כן".


    "כדורים? לא, לא. אני לא צריכה לקחת כדורים. אני צריכה למצוא עכשיו את השיר שלי עכשיו. אני לא יכולה לקחת כדורים. אני לא צריכה כדורים. הוא אמר לי שהוא ישלח לי שיר ברדיו, אני צריכה למצוא את השיר. לא כדורים. את נחמדה, גיברת. אולי תעזרי לי למצוא את השיר, גיברת? הוא שלח לי את השיר. הוא אמר שהוא ינגן לי שיר ברדיו. אני צריכה למצוא את השיר".


    האחות מעווה את פיה בעדינות, ספק מחייכת, ספק מרחמת. יודעת שזה קרב אבוד. "את מחפשת את השיר, רבקה?".

    "כן, את השיר. השיר שהוא הבטיח שהוא ינגן בשבילי. הוא אמר לי לפני שהוא הלך, שאני אקשיב לרדיו. הוא ישלח לי שיר. ואז הוא יחזור ואנחנו נשיר אותו ביחד."


    "רבקה, את צריכה לקחת את הכדורים עכשיו..."

    "לא לא לא. אני לא יכולה. אני צריכה למצוא את השיר קודם! אני חייבת למצוא את השיר! תעזרי לי למצוא, גיברת. צריך למצוא לפני שהוא חוזר, אחרי שהם ינצחו, הוא אמר שהוא יחזור אחרי שהם ינצחו ונשיר את השיר ביחד. ואנחנו נתחתן ונביא ילדים ויהיה לנו בית גדול ויפה, וגינה, הוא אמר. אני צריכה למצוא את השיר".


    "רבקה, אם לא תיקחי כדורים את תהיי חולה כשהוא יחזור. את רוצה להיות חולה?"


    רבקה מרימה אליה מבט תכול, עיניה מביטות בה בפליאה, בתמימות. "חולה? לא, אסור חולה. לא חולה. אני צריכה לשיר לו את השיר כשהוא יחזור".האחות מתקרבת ומתיישבת על המיטה בעדינות, מציפה אותה בעיניים עצובות, במבט כואב. "אז את צריכה לקחת כדורים, רבקה. ואז תהיי יפה וחזקה ותוכלי לשיר לו את השיר".... 


    זה עבד אתמול.

    וגם שלשום.

    וביום שלפני כן.


    זה עבד בכל בוקר מאז שהביאו אותה הנה, קטנה וקמוטה ושברירית. ואבודה. מחבקת את מכשיר הרדיו הישן בחזקה, מסרבת להיפרד. "אסור. אני צריכה למצוא את השיר. לא לקחת". והם נתנו לה לשמור את הרדיו, ולחפש את השיר שלה. בכל בוקר, ובכל צהריים, וגם בערב. וגם ביום שלמחרת, וחוזר חלילה. לא יוצאת מהחדר, לא מודעת למתרחש סביבה. מחפשת את השיר. השיר שהוא הבטיח לה שיקדיש לה ברדיו. השיר שלהם. השיר שישירו ביחד כשהוא יחזור.

    "לא חולה. אסור חולה" ממלמלת רבקה בשקט.


    היא פותחת לכדי חריץ את פיה, בקושי נותנת מקום, מרגישה את הטעם המר נוגע בלשונה, נותנת לכמה טיפות מים לשטוף אותו ולו במעט, בלגימות קטנות, מהר, היא חייבת למצוא את השיר, שלא ייגמר השיר, שהיא תמצא אותו לפני שייגמר, שהוא לא יחזור ויגלה שהיא לא שמעה, הרי הוא הקדיש לה את השיר... רק לה.... והוא אמר שהוא יחזור..... והם יתחתנו... ויהיו להם ילדים, ובית גדול ויפה... וגינה...



    הדלת נסגרת בנקישה עמומה. הוא עומד מחוץ לחדר, כמו בכל יום, מביט באחות במבט שואל. היא מביטה בו באותו המבט כמו בכל יום ומניעה את ראשה לאיטה. רבקה עדיין מחפשת את השיר. רבקה לא זוכרת. היא עדיין מחכה לשיר. מחכה שהוא יחזור.

    הוא מרכין את ראשו בעצב, מרגיש איך פיסת תקווה נוספת נשברת בקול עמום בראשו. הלב מתכווץ עוד קצת. הוא חובש בחזרה את כובעו המרופט, מסתובב וגורר את רגליו באיטיות, כפוף, כחוש, המקל לצידו, מתקדם בצעדים קטנים לעבר היציאה. הוא קיווה שהיום היא תזכור. הוא קיווה שאולי היום יהיה משהו שונה. שאולי היום היא תקום בבוקר ולא תושיט את ידה אל הרדיו. שאולי תקרא לו במקום. שאולי משהו בה ייזכר, יידלק.


    אבל בסתר ליבו הוא ידע שלא. והוא ידע שגם מחר היא לא תזכור. שגם מחר היא תמשיך לחכות לאיש ההוא. שגם מחר היא תמשיך לחפש את השיר, לא זוכרת שניגנו אותו כבר, ביום שהודיעו כי נהרג ולא יחזור.


    הדלתות נפתחות ברעש קליל, והוא יוצא אל אור השמש שבחוץ, משאיר אותה מאחוריו כמו בכל יום מאז הביא אותה לראשונה. הוא נותן עוד מבט קטן אחורנית, לעבר חלון החדר הסגור שמאחוריו יושבת אשתו האהובה שמוחה מחק ממנה את זכרו לחלוטין. יודע שגם מחר יבוא לבקר אותה.

    וגם ביום שאחריו.

    כמו בכל יום.

    כי הוא זוכר.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/6/12 16:21:
      הראש אומר "בורקאס, אבל הלב נצבט בחוזקה...

      פרופיל

      joollz
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      חיי כלב - Little78

      שחרונת אהובתי

      כפיר דן-ארי, צמרמורות....

      nymiria - המלכה שלי

      נמרוד הלוי (האמיתי האמיתי)