אבא תמיד חייך. רק לאחרונה אני חושב שלחיוכו לא היה חיוך ישראלי מלא של איש משוחרר מזיכרונות. אני ואחי כשרצינו לצחוק על התקופה ההיא... ממנה בא אבא, היינו אומרים שתי שמות בנימה מתנגנת, ופינו היה מלא צחוק של משובה. המילים היו "ורה חולודניה" שם שמצא אחי הבכור יגאל ז"ל בנבכי עולם הסרטים הרוסיים, וגולדינגן. מילה שהתנגנה לנו כשמה של העיר או העיירה ממנה בא אבא. ואבא בחיוך אוהב הביט בשלושת השובבים והנהן בראשו על ימים עברו. כששאלנו יותר, הרים את כף ידו והניד כ"לא חשוב". תנועה שחזרה על עצמה גם בשכבו על ערש דווי, בימיו האחרונים בסיעודית. באלבום המשפחתית הייתה תמונה של נערה יפת תואר שער שחור ועיניים יפות. ידענו שהיא אחותו של אבא ושמעתי לא ממנו ישירות, שנרצחה ע"י הלטבים שהיו לא פחות גרועים מהנאצים וכנראה יותר. שכן הם רצחו את שכניהם שלהם, ואת חבריהם מבית הספר ומהדלת שממול...

אבא עלה בעיקבות דברי ז'בוטינסקי בשנת 33 קיבל על עצמו תפקיד בפלוגת בית"ר הרצליה. נישא לאחת החניכות הצעירות שהייתה אמי, ויצא לחיים חדשים. וחיים חדשים בכל! באצ"ל, בבית סבתא, עם חמש מנות בארוחת עניים, שהעלו חיוך מתפעל בפניו ובעיניו, ובילדיו שגדלו בארץ ישראל הפרטית האהובה שלו, שהרגיש שהוא בונה אותה ממש במו ידיו.

אמא בקשה להחליף את שם המשפחה מ"ווסיליונוק" לעמיר. למעשה תרגום השם דומה יותר לפרח הדגן, אבל כבר הייתה "לאה דגנית" ידוענית, ואמא לא רצתה. אז שינתה ל"עמיר" (זוהר ראוך, וזני פנאוסוב ששינה אף הוא לפלד, חברי מגן הילדים עוד זוכרים וקוראים לי "היי ווסיליונק" בלי "ו") כששאלנו את אבא לשם ווסיליונוק שהוא שם של משפחה ספק מתבוללת, סיפר שהיה להוריו מפעל לפרחים מלאכותיים. טוב, בריגה הקרה והמושלגת, הפרחים שפרחו כל השנה היו מנייר.

ואנחנו, שלושת ילדיו, לא ידענו כלום מעבר למה שכתבתי פה. בלילה כשאבא היה חוזר מעבודת יומו המפרכת, תוך סיפורי היום, היינו מחייכים מול כוס תה גדולה ששתה כשבפיו קובית סוכר, מחייכים וצוחקים צחוק מתגלגל, שהסתיים כמעט תמיד בגילגולי לשון "ורה חולודנייה"  ו"גולדינגן". כל כך רחוקה הייתה ארץ ישראל מאותה ורה וגולדינגן.

שנים אחרי שאבא נפטר, ביחוד בימי השואה הייתי שואל את עצמי, מדוע לא ניסיתי קצת יותר לחפור ולחפש יותר. איני יודע מה התשובה. אולי אבא לא רצה, ואולי אנחנו לא רצינו, או לא חשבנו לעומק. זה נראה... אלף שנה אחורה.

כשנה אחרי מותו בבית הקברות ביקש אחד ממפקדי אצ"ל שעדיין חי אז, "בצלאל עמיצור", להוסיף ע"י שמו את המילה "סגן" כוון שהיה מפקד פלוגת הרצליה. גם על זה לא ידענו כבניו יותר. אחי יגאל בנו הבכור נפטר ובעצבותי אני עדיין מחייך כשאני נזכר בארוחות הערב ובחיוכו של אחי כשהיה אומר בניגון מאריך "ורה חולודניה" ואני הייתי מוסיף "גולדינגן" ושנינו היינו צוחקים צחוק מתגלגל.

לפני מספר שנים, אני חושב שזה היה ממש ביום השואה או בסמוך לו, ביקרתי חברה בירושלים, וטיילו בגלריות שבשכונת האמנים מול החומה. בדרכנו לביתה ברגל בראש גבעה של בתים פרטיים, ראיתי שלט "מוזיאון שואה" אמרתי לבת לוויתי, "בואי נכנס זה בחינם". נכנסנו. חדרים קטנים ומרשימים, מצבות והסברים על הקירות. עברנו מחדר לחדר, כשנרות זיכרון מאירות לנו את דרכינו. הגעתי לחדרון קטן מאוד שממנו הייתה דלת החוצה. התבוננתי על המצבה האחרונה, ונסיתי לפענח את הכתוב בה. לוחית קטנה בעברית "לזכר קדושי גולדינגן"

דוד. אח אבא שניצל, ואחרי שנים בברית המועצות, ירד עם משפחתו בעקבות בנו לארה"ב.

אבא לא הצליח לפגשו משנת 33 עליתו לארץ.