"תגובה הולמת" מ. שוטלנד "את הללו שכולנו מלווים בחרדת קודש, מעניינים חידושים, לא חדשות..." לכאורה אין מקומן הטבעי של השורות הבאות, בדפיו של עיתון, שמעצם טבעו מיועד לסקירת החדשות. הדברים נכונים גם אם מדובר ב"יתד-נאמן" ואפילו במוסף שבועי, המתעלה במעט מרחשי היום יום. מאידך, למרות שאכן רצוננו לדבר על נושא המרוחק מהתהליכים החדשותיים הרגילים, כולנו יודעים שבניגוד למה שנראה כהתנהלות מעשית של הבריאה, דווקא כאן, במקום שנראה כמופקע ממה שנקרא "תכלית", מצוי המנוע המעשי של הבריאה. במה דברים אמורים: ביום א' הבעל"ט, ישובו רבבות אלפי בני הישיבות לתלמודם. כפי שכבר נכתב בהזדמנויות רבות, אין המדובר רק בשובם של כך וכך תלמידים ללימודם, אלא בתמצית המאמץ של ציבור עובדי ד', על כל הרבדים המצויים בהם, משפחות, אבות, אימהות (אוי האימהות...), מוסדות וראשיהם, מנהלים ועסקנים מסורים וכל היתר - שכל מעשיהם כולם, אף בבין הזמנים, מכוונים כוון היטב, לאותו רגע, בו תתחדש ביתר שאת רינת התורה בהיכלי הישיבות. זוהי המטרה העליונה של כולנו כל ימות השנה מעת לעת; בכך מתקיים העולם פשוטו כמשמעו בתוקף הכלל "אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי; זוהי ההתעסקות הכי עמוקה במציאות הצרופה, שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא"; זוהי התכלית ואין בלתה סלע. כל היתר הוא בבחינת דברי הוואי, זוטות והבלים, סרח עודף העומד לרשות הס"מ, על מנת לאחז עיניהם של בני אדם. לו זכינו - ועוד חזון למועד כשיחוס עלינו הבורא ותתגלה מלכותו עלינו במהרה אכי"ר - לא היה עלינו להתעסק בענייני דעלמא, במסגרת חדשותית או אחרת, השואבת את ענייניה מציורי היום יום, כפי שהם משתקפים מסגנון ההתנהלות האנושי, על בסיס כפרני במודע, או אף סתמי, נגרר לו והולך, מכוח האנרצייה חסרת תשומת הלב. אולם גם כאשר ניטל עלינו להתמודד באותו עולם השקר ולעסוק במטרה שלשמה קיימת עיתונות חרדית, "להשיב חורפנו דבר" כמאמר מרן הגר"ח מבריסק זצוק"ל - שומה עלינו להביע מפעם לפעם את האמת הצרופה בניקיונה. ואם כן, פתיחת הזמן בהיכלי הישיבות, זהו הזמן. אם בדרך כלל עסוקים אנו בתגובות לדברי המרשיעים ולהתקפות על שומרי התורה ובני הישיבות שאינן נפסקות אפילו לרגע, מותר לנו בימים אלו לתאר את התגובה הנחרצת ביותר, שעיקר כוחה הוא באי התגובה, שבעצם קיומם של חיי התורה ועמלה, על אף הכל ולמרות הכל, או מוטב לומר, גם לא על אף הכל וגם לא למרות הכל, אלא סתם, בגלל שנצטווינו, כי הם חיינו ואורך ימינו. יכולים אלו שאמונים לקרקר במלוא עוזם ולייצר חדשות, להשמיץ, לחרף ולגדף. לאיים לחוקק ואף לנסות ולשלוח את ידם בעם התורה ולומדי התורה. אך בשבוע הבא שוב יתברר, שאותן חדשות המתגרגרות הלוך ושוב באזני ההמון, אינן גורם כלל ועיקר בעניינם של רבבות הצורבים. את הללו שכולנו מלווים אותם בחרדת קודש, מעניינים חידושים, לא חדשות. הקולות המתדפקים מבחוץ ומאיימים על לימוד התורה, משמשים לכל היותר כקוריוז בחדרי האוכל בבין הסדרים. לעולם, עצמת ההתעניינות בהם זניחה ומצומצמת, לעומת העיון בסוגיות הנלמדות, להבדיל. זוהי התשובה האמיתית לכל הקטרוגים החיצוניים כמו גם אלו הפנימיים, הנובעים מחוסר ההכרה של גורמים נטולי חוט שדרה יציב, את האטמוספרה האמיתית בה חי הציבור התורני. אין כאן התעלמות מאיזושהי מציאות. הסכנות - ולא רק החיצוניות, אלא גם ובעיקר הפנימיות - אכן רבות. אמנם, על מאמר בעל האגדה "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו", יש מי שמפרש, שלא אחד - היינו שלא הקב"ה הנקרא 'אחד', עמד עלינו לכלותינו, שכן, הובטחנו ממנו שהתורה לא תשתכח מזרענו עד עולם. אשר על כן, הוא מצילנו מכל אותם רבים הבאים לכלותינו. אולם בימים בהם אנו פותחים את הזמן, מותר לנו לנקוט על פי הכלל, "כל זמן שהקול קול יעקב, אין ידי עשיו שולטות". כלל זה אינו מתאר תגובה לעומתית כלשהי, אלא מצב. אם נרצה לתאר מצב זה במילים שלנו, הבה נשתמש בציור המכאני הפשוט ביותר ונאמר, שלעומת מציאות העמל בתורה המתחדש בימים אלו בהיכלי הישיבות, יש לדמות את כל הרעש החיצוני של הליברמנים, הפלסנרים וכל היתר, לפול גז בניוטרל...
"זה כלל גדול" ש. ליזרוביץ פשוט לחשוב קצת מסביב...
אין מי מילדי העברים שאינו שר מפזם או מדקלם בימים אלו את סיפורם של תלמידי רבי עקיבא זצ"ל, אותם עשרים וארבעה אלף גדולים בתורה שלא נהגו כבוד זה בזה. הימים האלו הופכים מטבעם לנושא מרכזי במערכות הלימוד, בבתי החינוך, החדרים, בתי יעקב סמינרים וכדומה, כאשר המסר המופנם הוא אחד. ואהבת לרעך, כמוך. הרבה, כמעט כולם, יודעים להגיד על כך דרשות. אם תשאל אותם, הם יהיו משוכנעים שהם מאד טובים ב"בן אדם לחברו" מה זה טובים? אבירי המידות!, הם גם ידעו לספר על אחרים, רעים שכאלה, שאין להם מידות, שיתביישו להם... הרמח"ל במסילתו, מתיחס לתכונת נפש בסיסית שקיימת אצל כל אדם, שלא "עבד" על עצמו, ושלא עוסק תדיר בבדיקת חלקי נפשו הפנימיים. הוא, כלומר האדם, נוטה להצדיק את עצמו בכל מה שקשור למעשיו, וכשמנסים להסביר לו שבעצם הוא לא ממש נוהג כראוי, או אז מתחיל הנ"ל להסביר את התנהלותו. וכך כותב הרמח"ל בשפתו הנפלאה, כאשר הוא מתאר את ה"עצל": ..."אם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו, לפי דעתו המשובשת, להקל עליו ולהניחו במנוחת עצלותו. והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו, מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה, אשר לא ישמע לקול החכמים ואנשי הדעה הנכונה. הוא מה ששלמה צווח ואומר חכם עצל... בעיניו משבעה משיבי טעם" הרמח"ל מוסיף ומדגיש, שאותו "פיקח" לא מוכן לשמוע אף אחד אחר, כי : "העצלה איננה מנחת לו שיהיה אפלו חש לדברי המוכיחים אותו, אלא יחשוב הכל לתועים ושוטים והוא לבדו חכם"... פשוט נשמע כל כך מוכר... אחד המבחנים המעניינים לבדיקת הפנימיות של האדם, והיכולת האמיתית שלו להתיחס לרגשות של האחר, היא מידת השימוש שהאדם עושה במידע שמגיע לידיו, מידע הקשור לאחר ועלול להזיק או לפגוע בו. אז יש שלא עושים "פרסום" רב, ורק מספרים קצת בסביבה... "רק" לבני המשפחה שלהם, לאישה, לילדים, והם השתמשו במידע הלאה לחברים ולחברי חברים, העיקר שיש "נייעס". אם היית שואל אותם, סליחה? יש לכם תפקיד רגיש במקום שיש לכם מידע? אתם תינוקות שפולטים הכל החוצה? אין לכם טיפה רגישות למידע שמגיע אליכם? מדוע אתם רצים לספר לחברים? למשפחה? אינכם יודעים לשמור סוד? אותם יהודים ישיבו, משוכנעים באמיתת דרכם, שפשוט אין להם מושג מה רוצים מהם, מה הם כבר סיפרו?... הרגישות ל"איך ירגיש השני" היא זו שנעלמה, שחסרה. ולעומתם אחרים שיודעים לשמור על הפה, יודעים לחשוב על האחר, ומסוגלים להבין כשהם טועים, ומייד לתקן את עצמם. מה ההבדל בין אלו לאלו? פשוט מאד. ואהבת לרעך, כמוך!. עד כמה אני יכול לחוש מה מפריע לשני, עד כמה אני מסוגל להבין את מבוכי נפשו, ולפי זה מה אני עושה וכיצד משתמש עם המידע שיש בידי. לכל אחד מאתנו מידי יום מגיע מידע שנוגע לאחר , הרבה מידע, בלימודים, בעבודה, בבית הכנסת, ובשכונה. גם ובעיקר כאן, חשוב לנצל את המידע לשימוש ב"ואהבת לרעך כמוך" ולא להפך חס ושלום. וזה, כלל גדול בתורה.
"חכם הרואה את הנולד" י. ויין "גם כשחפצים לפעול בדברים חיוביים ונכונים חובה לנהוג באחריות ובמשנה זהירות"
חלפו ימים ספורים מאז ישב העם היהודי סביב שולחן הסדר וקרא את ההגדה של פסח, אותה הגדה במתכונתה, ללא שינויים, ללא הוספות וללא קיצורים. בדיוק כפי שקראו אבותינו ואבות אבותינו בכל השנים ובכל המצבים, מן היום שנקבעה ע"י אנשי כנסת הגדולה. חכמינו ז"ל לימדונו והורונו בכל דבריהם מסרים ולימודים עצומים אותם צריכים אנו להפנים ולהשיבם אל ליבנו, לעשותם כחלק בלתי נפרד מחיינו היום יומיים. גם מן ההגדה מקבלים אנו תילי תילים של לימודים והוראות מעשיות כשבתוכם מבחינים אנו בהבדל המהותי, החד והבלתי מתפשר בין החכם, זה שמשתייך לבית המדרש, נושא על גביו את מסורת אבותיו ומקיימה ללא פשרות, לבין הרשע, הקר והמנוכר, זה שהשיל ופרק מעליו כל עול וירד לעברי פי פחת, אל צידו השני של המתרס, ומנסה עתה בכל מאודו לחבל בכרמים, לסחוף אחר דרכו הקלוקלת את התם ואת השאינו יודע לשאול ואף להשפיע לרעה על הבן החכם. "כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם ואחד רשע". והתמיהה כמו עולה מאליה, מדוע לא אומרים "אחד צדיק ואחד רשע", הרי כנגד הרשע מתאים יותר שנעמיד את הצדיק ולא את החכם, שהרי היפוכו של הרשע הוא הצדיק. אלא, מבאר רבינו הגדול מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל ביאור נפלא השופך אור יקרות על מהותו של הרשע וכיצד אמורה להיראות המלחמה כנגדו: הדבר הראשון שנדרש מבן תורה הוא להיות חכם ! להבין כל דבר לאשורו, לשקול אותו מכל צדדיו והיבטיו ולא להיגרר אחר שטחיות העולם כשוטה. כך צריך האדם לנהוג בכל דרכיו, ובפרט כאשר מדובר בהתמודדויות מול הרשע המבקש לפגוע ולחבל בדברים הנוגעים לעצם קיומו. ואת זה מצא בעל ההגדה לנכון ללמדנו בכדי שנפנים ונשריש היטב. איננו נדרשים לתור ולחפש בין הפירושים השונים, כדי להבין מי עומד מול הרשע, הדברים מובאים לפנינו במפורש, באופן ובצורה הברורים ביותר, יש בן חכם ויש בן רשע ועל האדם החפץ להיות ירא ד' להיות חכם. אמנם, לא כל אחד נולד עם חכמה ותבונה, אך מכל אחד קיימת הדרישה לשאוף ולרצות להידבק בחכמים ובדרכם ומתוך כך להיות כמותם. והנה כאשר מתבוננים היטב בדבריהם של חכמינו ורבותינו לאורך כל שנות ההיסטוריה של העם היהודי, מגלים אנו כי דרישה זו, להיות חכם, לשקול היטב כל מילה היוצאת מן הפה, לבדוק ולהתבונן לפני שעושים מעשה כלשהו, לעמוד אחר ההשלכות העשויות לבוא כתוצאה ממנו, באה לידי ביטוי פעמים אין ספור בצורות ובאופנים שונים. רבות הפליגו חז"ל בתיאורים אודות כוחה של מילה אחת בודדת או של מעשה קטן שביכולתם לשנות אירועים מן הקצה אל הקצה. התבוננות בדבריהם של חכמינו ז"ל מאירה לנו, כי גם כשחפצים לפעול בדברים חיוביים ונכונים, חובה לנהוג באחריות ובמשנה זהירות, לשקול את דרך הביצוע מכל ההיבטים, לחשב את התוצאות היטב, הפסד מול רווח, כדי שלא נופתע כשרצונות טובים הזיקו במקום להועיל. כך גם כל אדם באשר הוא חייב למדוד בפלס את מעשיו ולחשב שכר מול הפסד. דרכו של היצר הרע להטיל בליבנו מחשבות כמו: וכי מה יש לי, האדם הרגיל, להיזהר כל כך ולהקפיד במעשי ובדיבורי, הרי המונים אינם משחרים לפתחי, אינני מושא לחיקוי, ולמעמדי בעיני הציבור אין כל משמעות. עלינו לדעת כי כל אחד מאיתנו הוא שגריר של בורא עולם, הנהגותיו, דיבוריו ומעשיו מקדשים שם שמים או חלילה להיפך. באם לא יזהר וישמר היטב, הוא עלול להכתים את עצמו ואת כל הציבור אליו הוא משתייך, ולהוציא לחינם שם רע על אנשים כדמותו. מה שמתאים לאדם בחברה הכללית, לא בהכרח מתאים ומותר לנו. בימים אלו של בין הזמנים, בהם שוהים אלפי בני תורה מחוץ למסגרת הישיבתית הרגילה, חובה לזכור ולהזכיר לעצמנו שוב ושוב, כי אנו נתונים למעקב צמוד מצידם של אלו החפצים במעידתנו ובנפילתנו חלילה. כל תנועה מתנועתנו נמדדת בזכוכית מגדלת, גם בתוכנו, כלפי צעירי הצאן המביטים בנו בהערצה ומאמינים כי אנו יודעים את אשר לפנינו. הם עלולים לפרש לא נכונה מעשה או מראה לא שגרתי בימים אלו ויפנימו זאת בצורה שלילית. בכל מעשינו אנו מחוייבים לזכור תמיד כי כל אחד מאיתנו מייצג את דמותו של בן התורה.
"בני חורין" ל. מאיר ביום בו נכיר במחויבויות שמגדירות את גבולות חירותנו – נהיה בני חורין באמת! לפני כשבועיים, הסבנו לשולחן ליל הסדר, כבני חורין. אפילו יותר מכך: בני מלכים. ההזדמנות היחידה במהלך השנה בה אנו מצווים להפגין כלפי חוץ סממני מותרות, הינה בלילה הזה, בו אנו מבקשים להחצין את חירותנו בכדי להודות עליה כראוי. לכאורה, זו נראית הצגה של חירות. הלא כל אחד מבין שגביע הכסף המפואר שקיבלנו בירושה מדודה חנה עליה השלום, הגביע שמפאר את שולחן הסדר ומעניק לו מראה מלכותי ביותר, אינו מוציא אותנו לחירות. איתו ובלעדיו, אנו משועבדים עדיין לאוברדראפט המשתולל, לבוס המתעלל, ולעוד אינספור דמויות מפתח שהשפעתן על חיי היום-יום שלנו קריטית בהחלט. אולם לאמיתו של דבר, נראה כי זו טעות. אין כאן הצגה, אלא מסר חשוב שאמור להורות על חירותנו וללמד אותנו את הדרך שתוביל אותנו לחירות אמיתית במשך כל השנה כולה. שכן אנו נוטים לחוש, שחירותנו תלויה בכל הגורמים הנסיבתיים שמשפיעים ומכתיבים את שגרת חיינו. אנו נוטים לסבור, כי את החירות – צריך להעניק לנו אי-מי מהסובבים אותנו. אולם האמת היא, כי חירותנו – בידינו, ובידנו הבחירה לאחוז בה! בליל הסדר עלינו רק להזכיר לעצמנו שאנו בני חורין בעצם, מתוקף היותנו עבדיו של מלך מלכי המלכים, מתוקף כך שהוא העניק לנו את הכלים להיות בני חורין באמת, בכל המצבים ומבלי כל תלות בנסיבות! מליל הסדר איפוא, אנו אמורים לצאת בני חורין יותר. משוחררים מעולן של מחויבויות שונות, שמשום מה אימצנו לעצמנו עד כה, מחויבויות שלעיתים אולי הגבילו את תהליך הצמיחה שלנו, ומנעו מאתנו להיות מה שאנחנו באמת רוצים ויכולים להיות. לטובת בן החורין המצוי, אני מצרף בזאת רשימה מצומצמת של מקצת הכבלים שאולי נוכל לשמוט בתהליך החירות המחודשת של שנת תשע"ב. כך, למשל, לא יזיק אם נפסיק לבחון את עצמנו מבעד לזגוגיות משקפיו של השכן מלמעלה, שלעיתים אמנם עסוק ראשו ורובו בבחינה עצמית מבעד לזגוגיות משקפינו שלנו, ומתוקף כך הוא מעודכן בכל צעדינו לשעבר, בהווה ומכאן ולהבא. את החלטותינו שלנו עלינו לקבל בעצמנו, על פי עולם הערכים שלנו, ועל פי הדפוס בו אנו מבקשים ליצוק את תבנית חיינו הרוחניים והגשמיים. כך, למשל, טוב נעשה אם לצד ערמות החפצים שפינינו מהבית במסגרת נקיון האביב שנערך במחוזותינו החל משלהי אדר ועד ליל התקדש חג, נדאג להפטר גם מאי-אלו מוסכמות שאימצנו לעצמנו בדבר הנכון והשגוי, הנחוץ והמיותר, המועיל והמזיק. אנו עשויים לגלות, כי חלק ניכר מהכבלים הכובלים אותנו במהלך חיינו, נוצר מאותן מוסכמות בהן כבלנו אנו את עצמנו שלא במודע. כך, למשל, החברה שלנו רק תצא מורווחת, אם נבחן מחדש את אמות המידה על פיהן אנו בוחנים את האחר, בפרט אם הוא גם שונה מהדפוס המדויק על פיו אנו מבקשים לצייר את מראה החיצוני של החברה ההומוגנית שלנו. אנו לעיתים כובלים את עצמנו בחוקים קפדניים שנועדו להציל את עצמנו מפני איומים שקיימים בעיקר בדמיוננו, ובשל כך אנו מחמיצים הזדמנויות רבות שעשויות להיפתח בפנינו כבני חורין. כך למשל, יקל עלינו משמעותית אם נשתמש בעולם המושגים שמשקף את מארג הערכים האצילי שלנו, במקום להידרש למושגים מעוותים שמנסים אחרים להחדיר אל תוך מחננו. בעולם המושגים שלנו, ישנה משמעות שונה למונחים כמו גזענות, פתיחות, התקדמות, מימוש עצמי והגשמת הפוטנציאל. ולסיום, אולי החשוב מכל: את חירותנו האמיתית נרכוש, ביום בו נצליח להפנים סוף סוף, כי העיסוק האובססיבי בעצמנו, בזכויותינו וברצונותינו – אינו מביא לידי ביטוי את חירותנו, אלא להיפך: את עומק שעבודינו. ביום בו נבין כי אנו מוקפים במחויבויות שמגדירות את גבולות החירות שלנו, נהיה לבני חורין באמת!
|