02:25 בלילה. כביש 6. השלט הירוק בצד הכביש, אומר שעוד שני קילומטר ישנה תחנת התרעננות. אני עוקפת משאית עמוסה במוטות משולשים ונכנסת לתחנה. הכל חשוך מלבד חנות הנוחות הקטנה של תחנת הדלק. עובד של התחנה, מרים ראש בהפתעה כשעצרתי, בודדה במגרש החניה. אני מדליקה את האור ברכב, שולפת טישו ורוד מהחבילה שמונחת על המושב שלידי ומנסה למחוק את הדמעות. הצצה בראי מוכיחה שכלום לא יעזור, העיניים הנפוחות שלי - מסגירות אותי. הנסיעה הזו התחילה 20 דקות לפני כן. הערב דווקא היה נעים, שום דבר לא בישר את שעתיד להאמר בהמשכו. ארוחת ערב מאולתרת, פיטפוטים, גלישה לחדר השינה, סקס, עוד דיבורים והמון צחוק. הוא היה במצב רוח פטפטני והסיפורים גלשו ממנו. בשלב כלשהו העייפות עטפה אותנו והכרזנו על מעבר למצב שינה. התכרבלות זריזה, מתמקמים בנוחות, נשיקה ו... לישון. "תגידי" הוא אומר בשקט לעורף שלי "איך את מגדירה אותנו?" ואני, פתאום מתמלאת בשמחה. הנה, השיחה הזו שחיכיתי לה הגיעה. מחר, הוא ביקש שאפגש עם חברה ותיקה וטובה שלו, לארוחת בוקר שישי משותפת. הרגשתי שזו פריצת דרך משמעותית בקשר ביננו. הנה הוא מוציא אותי לאור, מכיר אותי לחברה הכי משמעותית שלו. אבל משהו... איזושהי זהירות טבעית, של מי שכבר חטפה הרבה בחיים, לא נתן לי להשיב באופן מיידי. משהו עצר אותי מלהסתובב אליו, להסתכל אליו ממרחק של כלום ולומר לו "אני אוהבת אותך. אתה האיש שלי ואני בוחרת בך". במקום זה, שמעתי את עצמי שואלת: "איך אתה מגדיר אותנו?" "את החברה הכי טובה שלי, את האדם הכי קרוב אלי" פאוזה... "ויש גם את כל הדברים האחרים שאנחנו עושים, את בהחלט החברה היחידה שלי שאני גם שוכב איתה". כל האזעקות בראש שלי מתחילות לפעול יחד. הקול בראש אומר לי "קומי! קומי עכשיו, קחי את הדברים שלך ולכי מפה". מחשבה אחרת מנהלת איתו ויכוח כועס: " הבאת אותי עד לפה, אחרי יום עבודה, קבעת לנו תוכניות אופטימיות לבוקר, העברת איתי ערב נעים, שכבת איתי, וכל זה בשביל לזרוק אותי באמצע הלילה?" הסתובבתי אליו לאט, מסתכלת אליו ממרחק של כלום ולא אמרתי כלום. החלטתי לא לשתוק הפעם. בדרך כלל אני הולכת בשתיקה, הפעם החלטתי לדבר. סיפרתי לו איך הדברים נראים מהצד שלי. איך אני רואה אותו, איך אני רואה אותי. והוא אמר שהוא לא מצליח להרגיש כלפי כלום..... יותר מדי מילים אחר כך, כשנהיה שוב שקט, כי הכל כבר נאמר, והדמעות כבר הפכו לזרם רצוף, קמתי מהמיטה, לבשתי את הבגדים שלי, ונכנסתי לאוטו. הגוף שלי היה מבולבל. נעימות הערב, השיחה כולה התנהלה תוך חיבוק וליטופים, לפני שהלכתי, הוא עטף אותי לחיבוק גדול נוסף, ובכל זאת הידיעה הברורה שזו הפעם האחרונה, שעכשיו שוב אני נכנסת לתקופה ארוכה של צימאון למגע, לאהבה, לחמלה, עבירה בי צמרמורות של בדידות ונטישה. התנעתי את האוטו והתחלתי לנסוע. הצלחתי להחזיק עוד דקה שלמה עד הכיכר ושם שברון הלב הכריע אותי. תמיד מחדש אני מופתעת מהתחושה הפיסית הברורה של התכווצות הלב. ברגיל, ליבי פועם לו בחזה ואני לא חשה בו, את ברגעים של עצב גדול, פתאום מגיעה ההתכווצות העצומה הזו בחזה, כאילו הלב כולו הפך להיות עשוי רק מקצות העצבים החשופים שלי. 02:25, עובד תחנת הדלק, מפנה ממני את מבטו. הוא עובד פה הרבה זמן ורואה אנשים משוטטים בלילות. עוד אישה אחת - לא מעניינת, לא מיוחדת, פותחת דלת של רכב שקט וממהרת בקרירות טל הלילה, לתוך החנות. |