לכל חברי וידידי,

אחרי ששרדתם את שחור אני מפצה אתכם בסיפור קצרצר והפעם- משהו מתוך קובץ הסיפורים שבספר פעם ביום שני, שהתפרסם בהוצאת גוונים. 

אביב התדפק על פתחו של עולם. לפי הלוח הגיע תורו, אבל נדמה היה שהקור העז הרתיעו. בניו ואֶחָיו של המת התירו שני כפתורים עליונים במעיליהם, ואיש החברה קדישא עבר מאחד לאחד וקרע קריעה מתחת לצווארון חולצתו.

"הוא לא," אמר אחד האבלים והצביע על אדם שעמד ביניהם ונראה כאחד מהם.

הוא שכר חדר במלון דרכים לא רחוק מבית האלמנה. נכנס לשם בכל בוקר, נטל כיסא והתיישב בין האבלים, מעילו שחור כשלהם, זקנו צימח כזקנם, נטמע בתוכם.

כמה ימים קודם לכן אירח את המנוח בביתו. הם הזיזו כלים, כל אחד בתורו, על הלוח המשובץ, ופתאום, באמצע המשחק, כמו שח שאחריו מט בלתי נמנע. שלושה ימים ושלושה לילות ישב למראשותיו, אבל ידו קצרה מלהושיע. קצרה גם ידם של הרופאים.

בשביעי עלה איתם לקברו. יצא מבית העלמין רק אחרי שאחרון האבלים עזב את המקום. הסתובב ברחובות העיר שעה ארוכה ללא כיוון וללא מטרה. בסוף היום חזר למלון, "עוד לילה," אמר לפקיד הקבלה.

למחרת ביקר שוב בבית האלמנה. הושיט את ידו אל ידית הדלת ומיד השיב אותה אחור. דפק עליה חלושות.  

היא פתחה בפניו את הדלת, "תיכנס!"

מצא בית ריק, נרתע וסב לאחור.

"תישאר," אמרה בקול רך, "תשב."

ישב בפינת האבלים, הניחה לפניו כוס קפה ופרוסת עוגת שמרים. "זו דרכו של עולם," אמרה.

בהה נכחו עוד שעה ארוכה, לא שתה מהקפה, גם לא טעם מהעוגה. "שלא נדע עוד צער," אמר פתאום וקם ממקומו, "שלא נדע עוד צער," אמר פעם נוספת ויצא.

שמש של בין הערביים ליטפה בקרניה האחרונות את צמרות הברושים. גבעולים רכים של כְּשוּת הַשָׂדוֹת בצבצו בערוגות פרחי הגן, והטָיוּן הדביק נאחז באדמה השחורה והעמיק שורש.

"זו דרכו של עולם," נזכר במשפט ששמע שוב ושוב בימי השִבעה, "מחר כבר אטפל בגינה."

נכנס לביתו והושיט את ידו אל מתג החשמל.

על השולחן עמדו שתי כוסות התה, מלאות כדי מחציתן. גם הלוח וכלי השחמט עוד היו שם, באותו מצב שעזבום.

רעד קל עבר בגופו ומיד כיבה את האור.

שמח על החשכה, פשט את בגדיו והשתרע על מיטתו. "זו דרכו של עולם," כיסה את עצמו בשמיכת הפוך הלבנה. "גם תורי יגיע," חייך כאילו מצא נחמה. "גם תורי יגיע," עצם את עיניו.

באמצע הלילה התעורר, גרונו ניחר, פניו נטפו זיעה וחש כאילו פטישים כבדים הולמים בראשו. לנגד עיניו צפו ועלו מראות גופת המת, החדר בבית החולים והמבט הזגוגי של האיש שבאמצע משחק השחמט אחזו השבץ.

קם ממיטתו, הדליק את האור והתיישב ליד השולחן. טעם מהתה הקר, נעץ את עיניו בלוח שלפניו והתבונן בו שעה ארוכה. מצחו התקמט ולפתע הושיט ידו אל הפרש השחור, אבל זו קפאה באוויר. לא זכר תורו של מי לשחק.