אני מאגדת את שיערי בתנועה אחת עם הגומייה הירוקה. גם כך אינני מרוכזת. אינני מרוכזת בכאב הזה, על עצם היותי. מחכה שתאגד אותי כמו גומייה ירוקה. שתאסוף כל רצון שבי להחזיק, לשרוד, לצמוח בכוחות עצמי, לצלוח למרות הכל ובגאווה עיקשת.

בילית שבוע שלם מעבר לקווים.

אותו אזור בו נמצאה התרופה הנדירה ללב שלא נאהב במלואו. לילדה שחשבה כי נטשו אותה. כעת נדמה שכל התשובות נמצאות אי שם מעבר לקווים. מקום בו דורשים ממך תעודות וסורקים את מיטלטליך ואת זהותך בזהירות מופלגת, עת עיניך נשואות אל מעבר לכתפיהם.

הרחק מעבר לגבול...

וכאן, ממרומי הספסל המסוים הזה ביפו העתיקה אל מול כל הירוק התורכיז הזה הנפרש מולי כרקע לתמונת התיירים העוברים ושבים - אני חושבת;  גם הם חצו את הגבול. אך הם כאן, לידי. יכולתי לדמיין שזה הים של סיני. שהכל אפשרי. לנער את גוש הבטון הזה שהתקשה על כפות רגליי הדקות ופשוט להמריא.

יכולנו להמריא מכאן ביחד אני והזר הזה, הצל הנינוח. לרחף על פני שדות מוריקים של חיטה שטרם הבשילה. ללטף את קצוות השעורים כמו שמלאכים החומקים להם בשעות הפנאי עושים, כשאלוהים אינו משגיח. הוא עוצם את עיניו למענם כשהם לוקחים קצת הכל לעצמם בגניבה חרישית כי הרי יועדו לעשות טוב לאחר.

היו שם עצים שאפשר לגור עליהם ולקטוף תאנים שמתפקעות מרוב מתיקות וציפורים שהגיעו כדי לקנן היכן שחמים והמזון מצוי בשפע.

לא הבנתי את השפה שדיברו לידי. כיצד זה שיש ביננו מחיצות? ומדוע יש שמה ופה? אני רוצה להיות הכל. שסירות המפרש המנקדות את האופק במשולשיהן הלבנים יהיו הדמעות שלי. שניגוניה של הציפור השיר הקטנה הזאת יהיו המחשבות שלי. שהרקיע הרחב והפתוח יהיה הבטן שלי. שהבניינים הגבוהים של תל אביב יהיו כל מה ששכחתי. ושאתה... תהיה הזיכרון שנרשם בליבי, של אחת הטבעות שנקנתה מתוך תשומת לב רבה ומידה בלתי מבוטלת של נדיבות עצמית - אך הושארה מאחור מבלי משים, בעת שהסרתי אותה על מנת לרחוץ את ידיי במים וסבון.

כך תוכל אתה לגעת בי גם כשתלך יחף על חופיה העירומים של סיני.

ואני, אוכל לדמיין מה קרה לך אחרי שהותרתי אותך מאחור, ומי היתה זו שאספה אותך ובדקה אם אתה מתאים לאצבעותיה.