0
"תהיה מי שאתה", "תגשימי את מה שאת", הפאסדה המקודשת של ה"אני" נערמת כקליפות בצל של רגשות ומחשבות שוות ערך (אם הייתי מעט ציני הייתי אומר, שוות ערך לקליפת השום). אך מכיוון שכל רגש לגיטימי, "זכותך להרגיש כך", כל מחשבה מוגבלת מטבעה לדובר שלה, לרשת החברתית שאיננה אלא ערימה מקרית של אינדיבידואלים, ערימת הזבל החברתית הזאת בסופו של דבר מסתכמת לעוד חוויה במקבץ החוויות של הבצל הריק. לפיכך, אדם שפורץ את הפאסאדה הזאת ומעמיד את הסתירות הנפשיות בתור חזית הפרסונה שלו הופך ללא פחות מאשר למפלצת בעלת אלף פרצופים, לכל פרצוף שפה ואישיות משל עצמו, שווי ערך בגיהנום הזה של הונאות עצמיות. אך אין זה "הוא" המפלצת, ולא ריבוי הפרסונות אשר מעמיק את התהום הזאת כלשעצמה, שהרי כל אישיות איננה אלא פ'טיש, מערכת שבירה של קבעונות שאין בינה לבין ה-סימפטום, בהא-הידיעה, שום הבדל ממשי. זוהי הקטגוריה עצמה של ה"אני" שהפכה לפארסה, בדומה לדמויותיו של בקט, בובות ממלמלות על חיים אחרים, ריגושים אחרים, החלטות וכאבים, ובתוך תוכן נפער רק הריק הגדול, האין הגדול של ההמרה. האינדיבידואליזם הוא השקר העיקרי של הבורגנות המטיפה לאינדיבידואליזם, אך מקיימת בעיקר דורסנות קולקטיבית, לא פחות מהפסאודו-קומוניזם שהכרנו בימינו. לאינדיבידואל ה"אמיתי" לא נותר אלא לגלות פרצוף אחד נוסף. |