בעוד מספר ימים – עם פרוץ יום העצמאות, יצאו המוני בני ישראל לפארקים, למקווי המים וליערות כדי לקיים מצוות "תשליך" כהלכתה.
בעוד שבראש השנה משליכים היהודים לים את חטאיהם, הרי שביום העצמאות הם משליכים לחופים וליערות סחי ואשפה מכל סוגיה. אשפה שהם מביאים עמם בשקידה גדולה ובעמל רב מבתיהם, כדי להשאירה ביערות - למאכל הדובים ונחשי הבריח הענקיים אשר כבר למדו לצפות בכליון נפש ליום החג המופלא הזה.
בין החוגגים ניתן למצוא אנשים טובים מכל שדרות העם, אך במיוחד בולטת תמיד נוכחותו של חברי משכבר הימים, אשר כדי לשמור על צנעת הפרט שלו, אכנה אותו בשם שרוליק, שזה כמובן שם בדוי והזוי. שרוליק הוא זכר האלפא של משפחה נהדרת, שגם אותה נפגוש בהמשך.
אכן, יום העצמאות הוא אחד הימים הגדולים של המשפחה העברית המודרנית. עוד בטרם ניתן להבחין בין תכלת ללבן, מעמיס שרוליק על המכונית המשפחתית הישנה את הציוד החיוני, הכולל מנגל, שולחנות וכסאות מתקפלים וכלי נפנוף מכל הסוגים, וכמובן כמויות אדירות של בשר, פיתות טריות, פירות וירקות, ובל נשכח את מפות השולחן, הצלחות, הסכו"ם, סכיני עבודה, סירים ומצקות, טלויזיות ניידות, שטיחים, בקבוקי שתיה קלה לרוב, מטעמים מובנים - רצוי דיאט. וחשוב ביותר: לגבר גבר עצמו -גם ארגז של בירה צוננת ומשובחת. וכמובן כמה בקבוקי יין. שיהיה על מה לברך. ולא פחות חשוב, גם רדיו טייפ ענק, הכולל את מיטב להיטי כוכב נולד ודה ווייס.
ואם אחרי כל אלה נותר מעט מקום במכונית, מעמיס עליה שרוליק גם את האישה, את הבנות נטלי, סיגלית ובת-אל עם בעליהן, וכמובן גם את עדן - הבן שבתיכון, את ששת הנכדים כן ירבו, וכמובן את סבתא רחל עם כסא הגלגלים שלה, ואת בן הדוד מוריס – הבן של אברהם ופורטונה עליהם השלום, שהגיע לביקור קצר מצרפת, וגם את סימה השכנה הגרושה, שמביאה כל שנה את עוגת הקונקורד המהוללת שלה.
הם יוצאים לדרך בשעה מוקדמת מאד, כדי לתפוס ביער את המקום הקבוע, שבו יש גם פינת ישיבה עם ברז מים זורמים, גם צל נעים, והכי חשוב: אפשר לקלוט שם שיחות סלולריות ולהחליף ס.מ.סים עם החברים שבחרו לעשות את החג בפארק הלאומי. ביער מסמנים מיד את הטריטוריה הפרטית על ידי מתיחת סרט סימון לבן בין העצים, והפעלת הרדיו טייפ הענק בפול ווליום. בהמשך הארוע, כאשר בעורקים תדלל הבירה את הדם, יחזור שרוליק על מצוות סימון הטריטוריה שוב ושוב, אך הפעם בשיטה הכלבית המוכרת לכולנו מימים ימימה, שתחילתה הרמת רגל וסופה טלטול, ניעור וסגירת רוכסן.
שרוליק אינו ניכר רק בכוסו אלא גם בלבושו: הוא לובש מכנסים המגיעים אל מחצית הדרך שבין הברך והקרסול, ולהם קו חגורה נמוך במיוחד, וזאת כדי שיוכל לאוורר את חריץ ישבנו בעת שהוא שוקד על מלאכת הנפנוף מעל המנגל המעשן. יש הלועגים לאחינו בני ישראל המקפידים לחשוף בארועים חגיגיים את חריץ ישבנם לעין כל, אך יש להודות על האמת: יש למנהג עתיק זה סיבה חשובה ביותר, שמקורה עוד בשחר תרבותנו.
חשובי האנתרופולוגים בעולם מסכימים שאין בעולם שני חריצי ישבן זהים, ועל כן ניתן להשתמש בהם כאמצעי זיהוי מעולה של בעליהם. זכור לי כי נסעתי פעם לבקר את שרוליק ומשפחתו, בעת שחגגו את יום העצמאות באחד היערות. הם כל כך הפצירו בי, עד שלא יכולתי לסרב, והתפתיתי. שרוליק ביקש להסביר לי היכן מצוי השטח שהוא נוהג להשתלט עליו, אך אני עם הבטחון העצמי המופרז שלי, אמרתי לו שאמצא אותו בכוחות עצמי. כשהגעתי ליער, נדהמתי לגלות מאות מנגלים עם אלפי חוגגים עליזים, כאשר ליד כל אחד מהם ניצב באון, ענק חשוף שת. כולם דומים זה לזה כשני חצאי תחת, וכל אותם ענקים מנפנפים ללא הרף עם מניפות שהם אוחזים בשמאלם, כדי להגביר אש ועשן. היה ברור לי שלא אצליח למצוא את שרוליק בתוך הענן הריחני הזה, אך לפתע אורו עיניי. במרחק של כעשרים מטרים הבחנתי מבעד למסך העשן בישבן, שהייתי יכול לזהותו אפילו ממרחק של קילומטרים. במרכזו היה חריץ ששכן לבטח בתוך נקיק שעיר ואפלולי, בקצהו הצפוני של החריץ בלטה למרחקים אותה נקודת חן חביבה, שאותה אני זוכר עוד מהימים שבהם ישבנו לבטח במעוזי התעלה. מסביב לנקיק היו מפוזרים בחן מספר לא קטן של פצעוני זיעה, וכל הסביבה זהרה בגוון אדום בולט, המעיד על כך שבעליו משתף פעולה נלהב עם הקמפיין נגד בזבוז המים. זכור לי שעל מנהג זה, להמנע מרחצת יתר, הקפיד שרוליק כבר אז, בימי השרות הצבאי הרחוק. אך הזמן עכשיו אינו מתאים לנוסטלגיה, ועל כן אחזור לענייננו.
כיום שוררת הסכמה בין רוב המומחים הנחשבים, שחשיפת החריץ על ידי הזכרים, נועדה בעיקר כדי להקל על הנקבות לזהות ולבחור בני זוג מתאימים לעונת היחום.
עם תום החגיגה, אמורים החוגגים לחזור למאורות הקבע שלהם, שמהן יגיחו שוב רק בחג השבועות.
שרוליק ובני משפחתו אוהבים מאד את ארצנו הקטנה, ועל כן הם מקפידים להשאיר ביער סימנים שיעידו על כך שהיטיבו לבלות ביום החג הכי חשוב בשנה. ידוע שאין בתרבות שלנו סימנים יותר מובהקים לשמחה משיירי אוכל, כלים חד פעמיים, חיתולים מלאי כל טוב מהפרשותיהם של בני דור העתיד שלנו, בקבוקי פלסטיק ריקים, והמהדרין, שגם שרוליק נמנה עליהם, מקפידים לנפץ גם את בקבוקי היין הריקים ולהשאיר במקום את השברים, כדי שיהיו לאות ולעדות שלא נותרה בבקבוקים אף טיפת משקה.
ההגינות מחייבת לציין בנקודה זו, ששרוליק אינו נוהג רק להשאיר אחריו את שאריותיו בעת שהוא חוזר לביתו, אלא כאדם בעל ערכים, הוא גם נוהג לקחת איתו את שקיות הזבל המשובחות המחולקות לחוגגים על ידי פקחי הרשויות לשמירת הטבע והגנים, אשר סובבים חסרי אונים בין החוגגים. שקיות יקרות אלו מקפל שרוליק בקפידה, ולוקח אותן לביתו, כדי שיוכל לפנות בהן זבל במקום שהדבר נדרש באמת.
כדרכם של זקנים, מצאתי את עצמי משום מה מקשקש על חברי האהוב שרוליק, וכמעט שכחתי שבעצם התבקשתי לכתוב כאן היום לקראת החג על טיפוס ישראלי מסוג אחר. טיפוס שיש כאלה המכנים אותו בשם "הישראלי המכוער". אספר לכם איפוא סיפור אמיתי לחלוטין, על מפגש שהיה לי בשכבר הימים עם יצור חביב זה.
פעם נדרשתי לרדת לאילת לצרכי עבודתי. אישתי התלוותה אליי, ושם התגוררנו באחד מבתי המלון. עם סיום המשימה, יצאנו עם המזוודות אל מחוץ לבית המלון, כדי לתפוס מונית חולפת שתיקח אותנו אל נמל התעופה, המרוחק כשלושה קילומטרים מן המלון. ואכן, תוך זמן קצר עצרה לידינו מונית. פניתי אל הנהג בנימוס ושאלתי: "אתה פנוי או שהגעת עפ"י הזמנה של לקוח?" הנהג הזעיף פנים ונבח לעברי: "אתם רוצים – תעלו, לא רוצים – אל תעלו". הפתיחה הזו לא בישרה טובות, אך חששתי שנאחר לטיסה, ועל כן העמסנו את המזוודות שלנו על תא המטען, ונכנסנו למכונית בדחילו ורחימו.
נהגנו יצא לדרך, אך אחרי זמן קצר מצא את עצמו נוסע אחרי נהג שבחר לנסוע בעצלתיים ודווקא במרכז הכביש, כך שלא ניתן לעקפו. על אף שהנהג הרשלן לא היה יכול לשמוע את דבריו של נהג המונית החביב שלנו, פתח נהגנו בסדרת קללות, שנמשכה דקות ארוכות, ובמהלכה השמיע קללות כמעט בכל שפה אפשרית. כיוון שאיני דובר את אותן שפות, אני זוכר בבירור רק את הקללות שאותן ינקתי עם חלב אמי, והכוונה כמובן היא לקיבינימט, כוס אמק וכיוצא בהן כל מיני קללות מוכרות וחביבותך. היו עוד רבות, שאותן לצערי איני יכול לזכור, מה גם שנראה לי שהנהג שלנו לא חזר פעמיים על אותה הקללה.
אשתי ואני הצטנפנו במושבינו באימה. כשהעזתי לפזול לעברה, ראיתי ששפתיה לוחשות תפילה.
בשלב מסויים עצר נהגנו את שטף הקללות שלו, הפנה את ראשו לאחור (כן, ממש כך!), והפטיר לעברנו: "אתם רואים את הנהג שלפנינו? הוא, הוא הישראלי המכוער!" .
אני נשבע לכם בכל היקר לי, שסיפור קטן זה הוא אמת מתחילתו ועד סופו, ועל אף שמאז חלפו שנים רבות, הוא חרוט בזכרוננו, כאילו ארע רק היום.
אז שיהיה לכולנו חג שמח ונקי, וזיכרו: אין לנו ארץ אחרת...
עודד אל-יגון |