כבר בפתח בית החולם התחלתי להרגיש לא טוב. תמהיל כזה של התרגשות ולחץ, לבטח יותר לחץ ומסתמן שרק היום הבנתי סופסוף בסיור המקדים ללידה, שוואלה, החסידה אוטוטו כאן. בית חולים מאיר הוא כמו בית עבורי, יצא לי להיות מאושפז בו עקב דלקת גרון ומאוד נהניתי, כי ככה זה שאתה הפיכונדר. במאיר יצא לי גם ללוות את מירב, כשעוד היינו חברים וזה היה ממש מזמן, באיזה תור לעקירה כירורגית של שן בינה, לשן שלום. ציוותה עליי ללמוד היטב את הדרך למיון יולדות, במבואה לבניין האשפוז יש איזה קניון קטן, כאילו זה בלובי של בית החולים כדי שיהיה לי קל להתמצא, יש שם סניף קטן של שילב, סופר- פארם שזה מעולה בשבילי, ושיפודי התקווה כדי שיהיה מה לנגב? בתי חולים כבר לא עושים לי טוב, זה מהלחץ, זה פחות מרגיש לי קופת חולים, המעליות ענקיות וכל אחד והסיפור שלו.
קיימת תחרות רצינית בין בתי החולים למשוך אליהם יולדות, זה כבר לא סוד. עוד במוקד הטלפוני, זה שבא עם שיחת חינם נולד לו מסע השכנועים: אצלנו יולדים בג'קוזי, אצלנו יולדים ליד הג'קוזי, אצלנו נותנים לבעל לחתוך את הטבור, אצלנו נותנים לבעל קפה, אצלנו הכניסה לחמות מותרת רק עם אישור רפואי, פתאום עלונים על דם טבורי, אט אט נאספים עוד איזה חמישה זוגות הריוניים בקבלה של היולדות, כולם פה לסיור המקדים, וכל זוג לוטש עיניים לבטן של השכנה על הכסא ליד, כן כן, למי יש יותר גדולה בכל זאת אנחנו כולנו מטובי בניה של ארץ הקודש. פרו רבו ותתעלפו. עוד בהמתנה לסיור בא לי לבכות ואני רוצה הביתה, במקביל מתקבצת משפחה שבדיוק נולד להם תינוק ואם זה לא מספיק אז עוד זוג בא להיקלט במיון ללידה אמיתית. אין באמת דרך יותר טובה יותר מלתרגל חרדות של יום שישי בבוקר כמו סיור מקדים בחדר לידה. אוי.
המדריכה, מיילדת בכבודה ובעצמה מגיחה לפתע אל חדר ההמתנה מאיזה קצה של מסדרון. "בוקר טוב לכולכם אני שושי ומייד נתחיל" (שושי זה שם בדוי בהחלט, הייתי כל כך בהלם שעד עכשיו אני לא זוכר איך קראו לה באמת), הסיור מתחיל וכולם משתרכים אחרי שושי. שושי מתחילה בהסברים ומציגה בפנינו את מיון היולדות, כאן חדרי ההמתנה, כאן זה המוניטור וחדר ההכנה, ומי מכם שרוצה להשתחרר מוזמנת לדחוף שני נרות גליצרין ולשלשל ת'נשמה שלה טרם הלידה, אנחנו ממליצים על זה בחום וזה כמובן בתרגום חופשי שלי. קצת הדליק אותי העניין עם הגליצרין, אבל ת'כלס אני יותר טיפוס של חוקן קפה ואוגמנטין.
יש לי טראומה מהלידה של עילי. אני רק זוכר שהוא היה קצת במצוקה ואז פרצו כמה מאיזה סצנה מחדר מיון רופאים ושלוש מאות אחיות ויילדו אותו בוואקום צ'יק צ'אק. מדובר בצלקת לכל החיים, לא לעילי, לי! הכאב הנפשי המצולק אותו אני מנסה לשכוח כבר כמעט תשע שנים, ושיהיה בריא הנסיך שלי, הולך לחזור ובגדול. מירב רוצה אותי לצידה בלידה, ותירוצי ההסחה מצדי עדיין לא מוצו עד תום. רק שיהיה שם צוות רפואי גם בשבילי, זה באמת הולך להיות קשה, אם אני מפחד? ממש לא, מבועת קלות, טוב קשות. עדיין היא מחפשת תיק לתקופת האישפוז, זה חייב להיות משהו אופנתי ולא בהכרח פרקטי, הורמונים – לא מתווכח.
בסיור הראו לנו את מחלקת היולדות המפוארת, ראיתי כמה חדרי לידה, ראיתי את הג'קוזי, ראיתי את המיטות שבלחיצת כפתור הופכות לכיסא גניקולוגי סטייט אוף דה ארט, ראיתי את הכדורים הענקיים האלה מגומי, ראיתי אחיות, מיילדות, דולות, רופאים מרדימים, הכל שם סימביוטי למשעי ובעוד חצי שעה קבענו עוד מראש פגישה אישית עם מיילדת, ובה נדון בתוכנית הלידה שלנו, יש דבר כזה באלוהים.
לקראת סופו של הסיור נכנסנו כל הזוגות לחדר ישיבות כזה לקבל הרצאה ומצגת. איך לא, תמיד כרגיל יש בעיות עם המקרן אז קראו ליוסי מהמחשבים שיסדר (גם הפעם שם בדוי, תעזבו אותי דה!) בסוף הכל עובד, ודיבורים ודיבורים, היה באמת מעניין, כשעוד זכרתי משהו. פתאום צרחות, או אולי, ואז התחילו הצרחות? מה צרחות עכשיו?! אה כן, אנחנו בלב ליבה של מחלקת יולדות ומישהי כנראה כורעת ללדת. אמא. צרחות מוטרפות של כאב נוראי, כולנו מסתכלים שם אחד על השני, שושי מרגיעה "והנה עוד מישהי עכשיו בלידה פעילה ואוטוטו זה נגמר". אני לא יודע אם לבכות או לצחוק, שושי ממשיכה בשלה, והנה ההיא כנראה בעוד איזה ציר ואני מצטט: "איייייייייייייייייייייייי, אממממממממממאאאאאאא", איייייייייייי" הפעם זה לא שם בדוי ולא נעליים, הפעם מדובר בצרחות מחדר הלידה הסמוך, לא התאפקתי בשלב הזה ושאלתי את שושי איפה מתעלפים בחדר הלידה כי אני בטוח שאני לא אעמוד בזה, מזל שמירב היא הבוגרת מבין שנינו. בשלב הזה של הצרחות אני קצת מזיע, זה מפחד ואני לא מגלה מאיפה. בסוף הצרחות פסקו. אוי שוב פעם.
בסוף נטשנו את שושי והלכנו לפגישה אישית עם מיילדת. כן אנחנו מאלה, כלומר מירב, אני רק המלווה, מאלה שרכשו חבילת לידה אישית עם מיליון פינוקים, ובאנו להרכיב את המפרט הטכני של הלידה, או בתרגום חופשי תוכנית לידה. מסתבר שאפשר לקבוע את המוסיקה שתהיה, את עוצמת האור בחדר הלידה והאם, ואו, לאיזו עוצמה לעמעם את האורות, האם אני רוצה לחתוך את חבל הטבור, ומי יישא את יורשת העצר אל התינוקיה, אכן שאלות ברומו של עולם. מצד שני, אי אפשר לבחור בת כמה תהיה המיילדת ומה היא תלבש, ואי אפשר להשאיר את התינוקת ולבוא לקחת אותה נגיד בגיל שש עשרה אחרי בגרות. אני יודע כי שאלתי. היום גם למדתי את ההבדל בין לידה טבעית לרגילה, אני מניח שפעם ידעתי, אכן יש דברים שאולי כדאי לשכוח, לגבי כל הנזכרים לעיל אני לא בטוח שזה יהיה רלוונטי עבורי, אני בטוח אהיה מעולף וגם ככה אני כבר זקן מדי בכדי לשאת את עוצמת המתח, במקרה הטוב אני אפול שם עם הראש על איזה מוניטור, מה כבר יכול להיות נכון?
אכן מדובר בתעשייה משומנת היטב תרתי משמע. לידות, חדרי לידה, עיסויי פרינאום, שמנים, דם טבורי, חבילות לידה, אביזרי לידה, אביזרים לאביזרי הלידה, הנקות, יועצות הנקה, שיליות, שוליות ומה לא. הכל טוב ויפה, באמת. היינו הכי פז"מניקים היום בסיור מבחינת שבועות, ואיך שושי חייכה אלינו לאחר שהבינה שרכשנו אצלם חבילת לידה, איזה יופי. אני רק מודה בשני דברים, היום התחלתי קצת לפחד וכנראה להפנים באמת את עוצמת המאורע. הבת שלי שתהיה בריאה טפו טפו ושום ומלח ולדפוק על עץ והכל, החבר הראשון שיהיה לה? בשתי הידיים שלי אני הורג אותו!
היום החלטנו לוותר על ריטואל ארוחת שישי, יותר נכון מירב החליטה בשביל שנינו, טוב גם זה קורה. רוצה שישי רק לשנינו, הלך עליי בערב עם הקובה במייה. כן אני נוטה להבין שבקרוב הכל ישתנה, לטובה כמובן. אבל את המעט שנשאר, שבועות ספורים, כדאי לנצל ולהשקיע במעט הזוגיות שלנו לא? אממם, לא? בטח מחר אני קצת ארגיש יותר טוב לאחר הטראומה הקלה של היום, מזל שהיינו בסיור, אולי זה כמו הטירונות ללידה? אממם.... לא. מנחם? אולי. אם הכל יהיה בסדר, טפו והחברים שלו מלמעלה פעם שנייה, זה פוסט אחרון לפני שהחסידה תנחת פה. בינתיים יש לנו עוד כמה דברים על הראש לרבות מכירת הבית ולחתום על הבית החדש, עוד יפורט בהמשך. אפילו שם כבר יש, עכשיו רק נותר להמתין בין יום למספר שבועות נגיד? לאחרונה אני משתעשע בעוד איזו סצנה הזוייה מבית היוצר שלי, ובה אני נכנס לחנות צעצועים ומבקש מהמוכרת שתמליץ לי על איזו בובת ברבי. טוב שיהיה.
שבת שלום,
עמית |