אהבה היא כמו דירה שיום אחד מתפנה. וכל חדרי הלב, שפעם היו מלאים –

מה זה מלאים?

מוצפים, מפוצצים, מתפקעים, עמוסים עד אפס מקום –

פתאום פנויים.

אתה תולה שלט "להשכרה" ומחכה שהטלפון יצלצל.

"כמה כיווני אוויר?", תישמע השאלה מעבר לקו

ואתה תמצא את עצמך עונה:

"בחיי שאני לא יודע, התקלת אותי, כבר הרבה זמן שאין לי אוויר".

אז הלכנו, כל אחד לדרך שלו.

היא הלכה לשוק הפשפשים וקנתה כמה ראשי שום, תלתה כמו מחרוזת כישוף איסלנדית מעל המיטה בחדר השינה שלה. שלנו. שלה.

גם התחילה לענוד שרשרת עם אבן אמטיסט וגם ללבוש יותר תכלת, סתם, ליתר ביטחון.

"אהבה לא באה לבד, צריך להביא אותה", היא חזרה על המנטרה לעצמה, לנוגה ולכל מי שהיה מוכן לשמוע.

ההורוסקופ שלה אמר שבקרוב היא תפגוש את הנפש התאומה שלה. באותו היום היא לבשה שמלת תכלת, נעלה נעלי תכלת, ענדה את האמטיסט והלכה. הלכה בשוק, הלכה בסנטר, הלכה במדשאות של האוניברסיטה.

כמה שיותר אנשים שהיא תפגוש, אמרה לעצמה, ככה גדל הסיכוי שהיא תפגוש אותו.

נוגה אמרה לה שהיום בכלל לא מכירים ככה, במקרה,

שזרים כהים, גבוהים ומסתוריים פוגשים בג'יי דייט ולא בשיעור כלכלה ללא כלכלנים.

אני הלכתי לספיד-דייטינג, ישבתי בשולחן ארוך כמו בסדר פסח וכל שלוש דקות עברתי כיסא אחד ימינה.

טלי-שירה-נועה-גילי-דפנה-עוד נועה-רוני-מיכל.

כולן מצחקקות בביישנות, כולן מגלגלות קווצת שיער סביב אצבע ארוכה מטופחת,

כולן מבחינות שאני עם רגל אחת בקשר הקודם והמבט שלהן כבר עובר לבחור הבא.

אולי איפשהו, בהמשך הדרך, ניפגש, אני ואת, ונהיה מוכרים זה לזה וגם זרים זה לזה. 

ואולי הפעם האחרונה שהיינו ביחד זו הפעם האחרונה באמת.

מה עדיף? להוריד כמו פלסטר, במשיכה אחת, או "להיות ידידים"?

להתקשר אלייך ביומולדת? לעבור צד כשאני מבחין באמא שלך ברחוב? למחוק את המס' שלך?

לקחת משמורת משותפת על החברים המשותפים או להיפרד גם מהם?

מה מותר? מה אסור?

לכולם יש אלף ואחד כללים איך למצוא אהבה, אף אחד לא יודע להגיד לך איך להיפרד ממנה.