0
האש שבתוכי כבר כמעט דעכה פה ושם עוד מעשנים להם שאריות הגאוה הפגועה. העלבון שהשתלט, אתמול, התפוגג. רק עצב מרחף כאד מעל האדמה. כעד למהומה. קרירות של בוקר מצמררת את העור. אחרי כל המילים, הרצונות והמשמעויות שניסו לפלס דרכם בין חומות בצורים שצמחו להן אתמול בן רגע מגינות על אזורים חשופים, רגישים, שהתקפלו בתוך עצמם כאילו שתמיד יש מחר, כאילו שתמיד יש עוד זמן..
לו מצאנו בתוכינו נגיעה אחת רכה אהובתי.. |