ושוב, בפעם המי יודע כמה, הראו מצלמות הטלוויזיה מראות שכמוהם לא נראו עד כה בישראל.

ואני אומר, הכל בגלל שבתי הספר בישראל לא מלמדים מספיק תורה. מספיק לקרוא את ספר שמות, ואת מעשיהם של בני ישראל במדבר כדי להבין מהו בדיוק האופי שלנו.

אפילו משה רבנו נשבר אחרי ארבעים שנה של הנהגת העם, ובמילות הפרידה שלו, בשירת האזינו, הוא מכנה אותנו "עם נבל ולא חכם" (דברים פרק ל"ב).

ואם משה איבד את הסבלנות שלו, מה כבר אפשר לצפות מסתם מוישה זוכמיר?

כמה יכול אדם לחכות? האין אנחנו בני אדם? אם יצבטו אותנו לא נצתבט?  אם יעשו לנו פרובוקציות לא לא נתפרבקץ? אם יקללו אותנו לא נגיב באלימות?

אז למה מחייבים שחקני, עסקני, ואוהדי  כדורגל לחכות 90 דקות (וזה במקרה הטוב, לא כולל זמן פציעות והארכה), עד שיתאפשר להם לעסוק במטרה שלשמה התכנסו?

למה צריכים אנשי משטרה לחכות למפגינים שיתפרעו לפני שהתגובה שלהם תחרוג מגבולות הסביר?

למה עדיין מחייבים קצינים בצה"ל לכחות לפרובוקציה לפני שהם שוברים אצבעות? אתם יודעים מה קורה לחייל שחס וחלילה יגרום לפגיעה בקת של הרובה שלו?

צריך להפסיק את ההפקרות כאן ועכשו!

מכיוון שאת הכדורגל אי אפשר להפסיק, כי מה יעשו האנשים אם כל הכסף שבו הם מהמרים בטוטו? ייתכן שהם אפילו יקראו ספרים, וזה ממש מסוכן לדמוקרטיה הישראלית, וגם את ההפגנות אי אפשר (מילא אם כולם היו שמאלנים, אבל בחלק מההפגנות שהקיימו בקיץ האחרון נצפו גם בני אדם), נותר רק פתרון אחד.

במקום לחכות עם האלימות עד אחרי האירועים שהביאו לה, עדיף ישר להתחיל עם האלימות (ולא משנה אם זה בספורט, בהפגנות חברתיות או בכל מקום אחר), ורק אחר כך להתחיל את האירוע.

ואם כבר, הכי פשוט קודם כל להקים טעדה שתחקור את האלימות שהובילה לאירועים, אחר כך לקיים את התגרה ההמונית, ורק עם שוך התגרה יוכלו בני המיעוט שמעוניינים להמנע מהאלימות להגיע.