עוד הגשם שׁולֶה נשימות אחרונות ועננים מתרסקים בִּצעקה, אתה ידעתָ להבּיט אל האור המסתתר, לכרוֹע אל שׂערותיי הרטוּבות במין התרפּקות זוֹלגת ללטף צלקות.
הפנטזיה שלנו היא המציאות, היא בראשית ואחרית, האפור בין הסערות צלילים נוגעים לא נוגעים בּעִמקי טעמים וריחות ללא גבולות.
ואני מעפילה אל הפִּעפּוּע החם מגופךָ חוקרת בִּשפתיי נהרוֹת.
|