בכל שנה לעת הזו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. וערב העצמאות הנילווה אליו. הציבור והעם בישראל עדים לויכוח מר בדבר זכאותם של ניספים ונופלים מסויימים שאולי אינם עונים לכל הקרטריונים הדרושים כדי להמנות על בעלי הזכאות להיקרא חלל מערכות ישראל.כשכל הציבור מקשיב,וליבו נחמץ בקירבו, ואינו יודע את נפשו מרוב מבוכה. השנה נטוש ויכוח בדבר זכאותם של השלושה שניספו בניסיון לחלץ את אוטובוס צוערי שב"ס שעלה בלהבות בשריפה בכרמל וגבה את חייהם של רבים.והעילה לויכוח אם זכאים השלושה אם לאו. משל וכאב הוריהם וצער בני זוגם של הללו פחות מכאבם של הורי הצוערים הנימנים אוטומטית על הזכאים ואין עוררין על כך.וכותרות העיתונים מהיום זועקות  "הורים לחללי צה"ל." "נחזיר את העיטורים לנתניהו" וזאת בשל תביעת הורי הכבאים לחרוט על קברי יקיריהן את המילים "בעל עיטור המופת"וללא ספקות כלל.והויכוח מר מפתיע ומזעזע את האדם מן הישוב כמוני.שאגב גם אני אב שכול"לסתם"בחור בן שבע-עשרה שנים שנחטף מאיתנו לפתע בשל נסיבות שאפרטן מאוחר יותר. האם עוצמת האבל שלי או של כל הורה אחר פחותה במשהו מכאב משפחה שאיבדה חייל?מי שמכם למוכסים הקובעים למשפחות השכול את עוצמת כאבם?אתם קובעים את הזכאות שלכם בהבל פה ומכנים טיעון אחר בשם "זילות" כן כך כינה בויכוח נציג משפחות החיילים וקבע כי חייל שנהרג בתאונה בחופשה בבית זכאי להימנות.ואילו נער שחרף את נפשו ומצא את מותו בניסיון להציל אנשים אינו ראוי כלל.מי שמכם לממונים על האבל?מי נותן לכם את היכולת לאמוד עוצמות כאב וסבל ולנכסם לעצמכם?.או אולי זהו חלק ממצגת שבאה אחת לשנה שבה צריך מישהו להצדיק את התואר שהוא מחזיק בו?

קיברו של בננו למשל היה הראשון שניכרה בשטח שאמור היה להיות לימים .בית עלמין איזורי לישובי סביבת אריאל.זו היתה חלקת אדמת בתה.של טרשים וסלעים שעדרי עיזים וכבשים רעו בה להנאתם. זה היה סתם קבר בודד בתוך השממה. כיום אחרי 28 שנים קבורים שם מאות יהודים מתושבי הסביבה וצר השטח מלהכיל .וכשבאים לקבוע זכאות עולה השאלה מי זכאי ?האם חיילים שוטרים וחברי מועצת העיר אריאל ומייסדיה שרחובות בעיר קרויים על שמם?אך כשהגיעה שעתם ניקברו בבתי העלמין בסגולה  בחולון ובירקון. אף לא אחד מהם קבור באריאל .האם זהו ביטוי לחוסר אמון בהתישבות בשומרון?או אולי החשש שהמדינה אינה יכולה להבטיח קיום יהודי באריאל .?מה שאני יודע כאב שכול שהכאב אינו פוחת עם הזמן ועוצמתו אינה מתכהה כלל בחלוף השנים.וכל יום שאני עובר בסמוך לבית העלמין .ליבי נחמץ בקירבי.ואני אכן עובר שם ארבע פעמים ביום כל יום.לכן לנציגי משפחות חללי מערכות ישראל אנה מימכם אל תהיו מרושעים האבל והכאב אינו רשום על שמכם בטאבו.ואם ישנה "זילות" הרי זוהי זילות הנובעת מהויכוח המתחדש כל שנה לקראת יום הזיכרון .ובעיקר ביוזמתכם.