פה בארץ חמדת אבות

כשבסוף השבוע האחרון פורסם במוסף עיתון הארץ

ראיון מטלטל עם עו"ד יניב אלדד

שכך נכתב בפתיח לראיון שערך גידי וייץ :

"הוא היה עורך דין מזן חדש,

שעיקר מומחיותו בקשרים עם החזקים,

במניפולציות תקשורתיות,

בניהול קמפיינים אלימים,

בהגשת תביעות ענק

ובעצירת תחקירים על שחיתויות פוליטיות של שועים ורוזנים.

עכשיו אלדד יניב חושף הכל

ומכה על חטא" .

חשתי בסיום קריאת הראיון ,

שלא היה מזיק לו הזהירו את הקוראים

להכין מבעוד מועד שקיות הקאה

להקלה על תחושת הגועל שעלתה לה

כתוצאה מקריאת הכתבה .

ואילו היום בבוקר לשימחתי

התעוררתי כשתחושת הגועל

שליוותה אותי בימים האחרונים

התחלפה לה במנגינת שיר שהתנגנה כך בלבבי :

"פה בארץ חמדת אבות 

תתגשמנה כל התקוות
פה נחיה ופה ניצור,
חיי אושר חיי דרור.
פה תהא השכינה שורה
פה תפרח גם שפת התורה.

נירו ניר ניר ניר
שירו שיר שיר שיר
גילו גיל גיל גיל
כבר הנצו ניצנים.

נירו ניר ניר ניר
שירו שיר שיר שיר
גילו גיל גיל גיל
עוד יבואו זרעונים."

ואז הגיחה לה מחשבה על הניגודיות העזה

כמו המרחק בין מזרח למערב

וכמו ההבדל בין אור לאפלה

בין שאיפת החופש,התקווה, הדרור

העולה ממילות השיר האופטימי

שהתנגן לו היום בלבבי,

לבין הההתנהלות העלובה

חסרת גבולות, מצפון,

קווים אדומים ומעצורים

של הון שלטון

העולה מהמאמר המצמרר 

כאן בארץ חמדת האבות.

ומחשבה נוספת עלתה לה

שהסיבה לשיר שהתנגן בליבי

לשימחתי ,

שפרסום המאמר כשלעצמו

מראה על סדקים

המתחילים להיווצר

בחומת השתיקה וההשתקה הבצורה .