בסוריה טובחים מדי יום עשרות בני אדם, בצפון קוריאה מיליונים נמקים ברעב וחיים במשטר דיקטטורי שאין לו אח ורע, רק כדי שמנהיגם המטורף יוכל לשחק בניסויים (כושלים) של טילים גרעיניים. בסין מפנים אלפי כפרים ללא פיצוי וללא המצאת מקום מגורים חלופי כי למישהו יש תוכנית לבנות איצטדיונים ובאפריקה... כל אלה פשוט לא מעניינים את העולם ואפשר להבין אותו, יש משהו הרבה יותר חמור שהתרחש במקום שגודלו כגודל סיכה בגלובוס. ישראל. באירוע דחף קצין ישראלי מפגין מדנמרק באמצעות נשקו. בעצם, בואו נודה על האמת, יותר מ ד ח ף, זה היה מחזה מרהיב ביותר של מפגש בלתי ידידותי בעליל, שלא לומר מרסק, בין קת הרובה לבין אפו של האיש, שהצליח מתוך אלפים אחרים שנחסמו, להגיע לכאן במיוחד כדי להפר את השלום הקר שמתנהל כאן בין פלשתינאים לישראלים, ליצור אנרכיה שתפגע בסופו של דבר בחוסנה של ישראל.
צריך להבין מה היה שם: במשך כשעתיים חסמו פעילי השמאל את הכביש, אך לא הסתפקו בכך, הם נסעו אל החיילים והכו אותם במקלות, צחקו עליהם, מכה והופ נסיעה, חצי סיבוב מכה והופ סיבוב נוסף.
אין זה סוד שכוחו של צבא נמדד בעיקר בדימוי שלו. נסו לדמיין זאת ולהבין, מה עושה התרחשות מצולמת כזו לדימוי של צבא. חיילים עם נשקים, אפודים וקסדות מול כמה צעירים באופניים שמפליאים בהם את מכותיהם.
סגן האלוף אייזנר, מי שפיקד על פיזור ההפגנה, חטף גם הוא מכות, לא סתם חטף, הם שברו את אצבעותיו. בסופו של דבר העז להפעיל כוח. בהתייחסו לאירוע אמר אייזנר: "זה עימות של שתי דקות, אז נכון שכמה תמונות שם נראות רע, אבל בסוף השתמשתי בנשק בצורה קרה כמקל, לא הרגתי אף אחד ולא סיכנתי חיים של אף אחד, כדי לעמוד במשימה וכדי למנוע פגיעה בחיילים שלי. המפגינים עצמם אמרו שרק בגלל שהסמח"ט התנהג ככה, הם הפסיקו את ההפגנה ולא פרצו יותר. מה, אם הם היו מצלמים את חיילי צה"ל מתקפלים מול המון פורע זה נשמע טוב? מה, אני אתן להם עכשיו לחסום אצלי כבישים? אני אתן להם לסכן חיים? זה כן נשמע טוב?"
אז זהו אייזנר, שיש מישהו שמחליט מה נשמע טוב ומה לא נשמע טוב. אם אותו האירוע בדיוק היה מתרחש כנגד מתנחלים או חרדים, אתה היית זוכה לכמויות של שבח אדירות מכל כלי התקשורת.
וזהו בדיוק העניין. כל נושא הצדק והמוסר הפכו בעקבות המהפכה התקשורתית לנזילים וניתנים לשינוי. אם עולם שלם מתעלם מהטבח הנעשה בסוריה ומההרעבה בצפון קוריאה ומתמקד בפיזור הפגנה לגיטימי בישראל, והופך אותו לסמל לדיכוי ולדיקטטורה, זה אומר משהו על העולם שבו אנו חיים. עולם של שקר וצביעות שבו לאמת אין שום כוח ושום משמעות.
יתר על כן: חוגים ימניים מפיצים סרטון על פיזור הפגנה שנעשתה לאחרונה בדנמרק בדיוק באותה סיטואציה של חסימת כבישים. ניתן לראות שם חיילים מכים באלות בחוזקה על ראשם של מפגינים.
בתמימותם חושבים הגורמים שמפיצים את הסרטון שזה ישנה משהו, שהעולם יאמר: אם כך צודק הסמח"ט הישראלי, סתם עשו עסק מכלום.
נראה לכם? ברגע שהתקשורת הישראלית ולאחר מכן העולמית החליטה על הכיוון, לא משנה מה יקרה. גם אם יראו את המפגין מנסה להרוג חייל, זה לא ישנה לאיש, כי הכיוון שאליו הובילה התקשורת הוא הכיוון שישלוט.
וכאן באה נקודה למחשבה שככל שנעמיק בה היא תהיה מרתקת, מסקרנת וקצת מפחידה: גם אם מאה אחוז מתושבי העולם ידעו את האמת (כולל העיתונאים שבוודאי יודעים את האמת) זה לא ישנה דבר, הפוליטיקה תנהג על פי מה שמשודר ומה שהתקשורת אומרת. כדי להמחיש זאת, צריך כל אחד לדמיין שמתפרסמת עליו האשמה נוראה שאיש אינו מאמין לה — אבל היא מתפרסמת בכל הארץ והעולם. האם איש כזה יקבל עבודה? האם מישהו יעשה איתו עסקים? ממש לא, כי גם אם זה לא נכון — הרי שכך אומרים עליך ואיש אינו רוצה לתת יד למי שכך אומרים עליו.
ואם נמנף את זה הלאה נבין את כוחה האדיר של התקשורת.
תשכחו ממה שאתם חושבים על שלטון, על בית המשפט, על בית סוהר ומשטרה וכלא. יש מפלגה אחת השולטת על ישראל, על ארה"ב ועל העולם כולו. מפלגת התקשורת.
לאחרונה פרסם מזרחן ידוע בשם גיא בכור מאמר הנושא את השם "מפלגת התקשורת".
וכך הוא כותב: כך הפכה התקשורת לאחוזתם הפרטית של כעשרים איש, בלי להיבחר, בלי אחריות, ובלי כל שקיפות.
התהליך הזה כולל הדרה וסלידה מכל כלי תקשורת שאינו חלק מן התהליך, ככל שכלי תקשורת יהיה רחוק מהם, כך תפחת הלגיטימציה שלו ותיעלם. עיתוני ימין יתוארו כקוריוזים במקרה הטוב, עיתונים חרדיים כעב"מים מוחלטים. כיוון שיש להם מונופול על התקשורת להמונים, זו הממלכתית, הציבור הפיקח והמבין נאלץ לקבל את הענקת הלגיטימציה העריצה הזו. מה לעשות, אין לו תקשורת אחרת. הוא חורק שיניים, אך התהליך חזק ממנו.
ראינו את התהליך הרה האסון הזה במלחמת לבנון האחרונה, כאשר אותה תקשורת פוליטית ומגויסת שימשה כשופט-חוקר, האם ניצחנו או הפסדנו (אצלה לעולם נפסיד), והתהליך המשיך והתעצם עד שגם קבע עכשיו מי יהיה ראש הממשלה בישראל, תוך ביטול בפועל של הדמוקרטיה. תהליך הלגיטימציה-מחדש של שרון, בניית אולמרט, זריקת אולמרט, האדרת ציפי לבני. אותה תקשורת האדירה את כוחה, בנתה אותה באמצעות סקרי-שקר, והריעה כאשר זכתה-לכאורה. נכון שנשמעו כמה מחאות רפות פה ושם לנוכח הסקנדלים שלא יאומנו בבחירות האחרונות, אך השיירה עברה כמובן. נקל לשער כיצד היתה מגיבה אותה מפלגת תקשורת אם מופז היה זוכה באחוז על פני יריבתו. ובכן, התקשורת הפכה ממופעלת בידי הפוליטיקאים למי שמפעילה אותם.
כך קורה שהפוליטיקה הישראלית הפכה לחזות דמיונית של ממשל דמוקרטי-לכאורה, המנוהלת באמצעות מריונטות. את הכוח האמיתי יש לחפש במפלגה האמיתית, מפלגת "על המשמר" של אותם עשרים תקשורתנים, שמעולם לא נבחרו בידי איש, ואשר הקדנציה שלהם לעולם לא תסתיים.
בהיותם בני גילדה סגורה הם תמיד יעזרו לבני מינם לעבור לעיתון זה או אחר, להגשת תוכנית בוקר זו או אחרת, לערוץ זה או אחר, וכך הלאה. כך נפלו גלי צה"ל ועוד נכסים ממלכתיים בידי המפלגה, וכך הושמה הדמוקרטיה הישראלית ללעג בידי מי שרוממות הדמוקרטיה בפיהם. כך הפכה ישראל ממדינה — לקריקטורה.
אם מישהו, בכל מדינה, ארץ ועיר, רוצה לשלוט, להחליט, להשפיע, להפחיד, לאיים, לשנות, להשאיר את המצב על כנו, הוא צריך לעשות רק דבר אחד. להשתלט על התקשורת. זו כבר תבטיח את שלטונו, מול בוחריו, מול החוק, מול המשטרה ומול בית המשפט. כי כולם בסופו של דבר — נוהגים על פי מה שהתקשורת מכתיבה להם.