עד לפני חודש, סגדתי לה. למרות מעלליה, כישלונותיה, מנהיגיה נטולי האמביציה, מוריה נטולי השכר ומיטב אתגרי הטמטום שלה, תמיד אמרתי לעצמי, שאין כמו המדינה הזו ושאיני מבינה את אלה היורדים ממנה.

אז אכן, אני עדיין בדעה שלרדת מהארץ, זוהי נטישת המהות שלנו. הרי אין כמו מדינת ישראל, שתחבר את יהדותנו לכדי ישראליות מאוגדת. עצם קיומה אינו מובן מאליו. אם היינו חיים כאן לפני 70 שנה, אזי לא היינו חיים במדינה שלנו, עם דגל משלנו, המנון וציפור לאומית חדשה שעתידה להיבחר קבל עם וחיה. קן לה.

אני אוהבת את המדינה הזו, את החום האנושי, את השפע שיש כאן, את  החומוסצ'יפסלט וכן, גם את המטבוחה.

אבל החודש האחרון, שינה בי את הסגידה הישראלית שתמיד הייתה בנשמתי.

בחודש האחרון, עקב בעיות משפחתיות מורכבות, הפכתי לסמב"צית ראשית ולעיתים גם השולטת היחידה בשטח המטופל. האיזור: צפון הארץ. החיל: משפחה. כוח העזר: אני ואני לי ולעיתים פי לי.

לאחר ניתוח מורכב שעברה סבתי, הופניתי, על ידי גורמים מסוימים, לטיפול מחלקת הרווחה בעירייה, למספר עובדים סוציאליים בקופות החולים, לרופאים בבתי-חולים, לאחיות ולשאר מזיקי מדינה.

מזיקי מדינה. נשמע נורא. כמובן שברור לי שאותם עובדי מדינה, מקבלים את השכר הזעום ביותר במשק, עמלים בתחומים מעיקי נפש ולעיתים עובדים שעות רבות.

אך אני, כאזרחית מדינת ישראל, לא מתפקידי לחשוב, בעת היותי בבית חולים זה או אחר, על משכורתה של האחות שעומדת מולי- או במקרה הספציפי, סבתי, אחות אשר אינה מנידה עפעף לבקשה מינימלית, של אישה המבוגרת מהמדינה הזו ב20 שנה תמימות.

איני צריכה לצלצל כל יום למחלקת הרווחה כדי שיזיזו תיק מסויים ולא יותירו אותו מאובק ומטונף מספר חודשי המתנה  סתמית.

איני צריכה לשמוע מסבתי החולה, השוכבת על מיטה ואינה יכולה לקום ממנה, שהודיעו לה כעת שהיום היא משתחררת הבייתה, ללא הודעה מוקדמת למשפחה ( שזה לי) בזמן שמצבה אינו מאפשר זאת מטעמים שלא אזכיר כעת.

איני צריכה להסביר אלפי פעמים שסבתי היא סיעודית, ולכן אינה יכולה להגיע לקופת החולים כדי לחתום על הטופס המזויין שלהם.

איני  צריכה לצלצל עשרות פעמים למוקד רפואי מסויים,  שתפקידו לספק תשובות הולמות לשאלות פשוטות ולקבל "תראי, אין לנו מושג בנידון" כולל טקס הענקת מספר טלפון אחר, שגם לאחר חיוגו, אמתין 23 דקות גלגל"ציות.

מה שאני כותבת כאן, הינו תמצית התמצית שבחבילת הייאוש שלי.

האטימות שאני חשה בחודש האחרון גובלת בחנק מנטאלי ובבריחת סידן ישראלי.

אני אוהבת ת'מדינה הזאת וחדורת אמונה שאין לנו מקום אחר בפלנטה המזורגגת הזו, חוץ מאיזראל סיטי.

אך תחושת הייאוש הבלתי פוסק וחוסר הרגישות האנושי שמסתובב במסדרונות בתי החולים, העיריות ושאר מוסדות המדינה, גורם לי לחשוב כמה ומה אנחנו צריכים לשנות פה. איך אנחנו צריכים לשנות פה.

איך אנו מתגמלים עובדים שקורעים את התחת בעבודות שלא כל אחד מוכן לבצען, איך אנו גורמים להם לחייך ללקוחות אותם הם עתידים לשרת.

כולי תקווה שתקופה זו תסתיים בחיי ואוכל שוב להתחבר לאהבה הישראלית שבי.

אך מישהו אחר יאכל את החרא במקומי.

מישהו אחר יתייאש מהקיר האנושי אותו הוא יפגוש יום יום, שעה שעה, במאבק תמידי פנימי וחיצוני.

אז צריך לשנות, זה ברור, כבר שנים.

צריך להבעיר את אש התשוקה בעובדים הרצוצים הללו.

צריך להעניק חום ישראלי לנזקקי שירותי המדינה הזו.

כבר מתחילת הפוסט בא לי להגיד ארבע מילים-

ואללה, כוסומו המדינה הזאת!

יש לה מזל שאני חולה עליה.

רק חבל שכעת, היא עושה אותי חולה.

יש למישהו אופטלגין?