כותרות TheMarker >
    ';

    כותב בקפה, רשומון

    יומן. לא בלוג...
    ובו רשומות. לא פוסטים...

    ארכיון

    0

    זה..., סי במול.

    38 תגובות   יום שלישי, 24/4/12, 00:54

    ''

     

    זה יכול להיות רק צליל. צליל כזה המצליח לחדור, להעמיק ולגעת. צליל שיודע להרעיד את כאבה של האכזבה ואת שברונה של האהבה, את בדידותו של הצער ואת החלטיות החרטה..., את אבל האובדן. והכול נעטף – באינסופיות של געגוע.

     

    זה יכול להיות צליל, רק צליל. אולי יבבת קלרינט, או קשת מנסרת כינור, או רעד מיתר פסנתר, או תוף בודד..., צליל בודד, שהדו ממשיך לנוד בפנים, עמוק בפנים, ומסרב להתפוגג.

     

    הצליל הזה ניתז מקיר לקיר, במקום היחידי בגוף שרק דרכו אפשר, להבחין, לחוש. כי זה המקום היחידי שיודע לאסוף את שבריו שלו, לאחותם ולהמשיך בשלו. בכוחו כי רב, יכול אף המקום להוסיף לפעום, גם אם שבור נותר הוא. כי רק למקום הזה, המסוגלות לזכור, לזכור לעד.

     

    זה המקום היחידי שלא עושה את חשבון ההחמצה. הוא אינו מחשב את קיצם של רגשות, ומתוך מודעות ודעת שקופות כדימעה אין המקום הזה מכיר כלל, בהתאיידותם. ושמעל ומעבר לכול – אין במקום הזה דבר שאפילו מתקרב, להגיון.

     

    זה המקום היחידי המסוגל לפקוד על אותו השק לייצר את הדמעות ולהעמיד את הראשונות בהן, נקוות בזווית העין, ואינו פוסק מכך עד שהן מתגלגלות במורד הלחי..., אחת בעקבות רעותה.

     

    שקטות הן, הדמעות. בדממה בוטחת מבקיעה הראשונה בהן דרך לא חרושה, על לחי. היא עושה זאת לאיטה. אך אחיותיה, הן באות ויורדות בשטף, הן מכירות כבר את הדרך...

     

    בוטחות הן, הדמעות. הן לא שואלות, למה ומדוע. הן לא תוהות על עצם קיומן. כי בפשטות שאין נוראה ממנה, הן מבכות במלוא העדרה, נוכחות נפקדת.

     

    ומעת לעת, במחזוריות מייסרת שאין דומה לה, נותרת תהייה: האם לא די בהן?, האם כבר לא נדמעו כבר, כול הדמעות כולן?...

     

    וישנה הצפירה, כמובן..., היא סי במול. ביררתי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (38)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/5/12 23:18:
      או שמא: שיא במול.
        26/4/12 18:46:

      "וישנה הצפירה, כמובן..., היא סי במול. ביררתי."

       

      כתבת כמו שרק איש רגיש ואוהב יכול לכתוב...:)

        26/4/12 10:08:
      כאב בלתי נסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהשמחה....סי במול? וואלה?
      אפילו הצפור על הכבל נראית כמו חלק מתווים (:
        25/4/12 23:12:

      צטט: הפיה הנרדמת 2012-04-24 06:39:01

      לעיתים היא (הצפירה) נשמעת כמו צליל ניסור של עץ אהוב שאבד לעד.

      -

      יפה הישוותה הפיה. ולדעתי הסי זה סימן. והמול זה מולדו של דור חדש... התחדשות שמסמלת את ההישרדות שלנו כעם. נייטיב לעשות אם לא נקבל זאת כמובן מאליו....

        25/4/12 14:39:
      נוגע ללב. היום מותר לבכות בחוצות, בצפירה הרועמת, ליד קברם של הנופלים, ואין זו בושה שאתה משתלח כל כולך בדמעה. אין בית בישראל שלא נפגע ומחמיץ פעימה.
        25/4/12 13:02:
      יהי זכרם ברוך
        25/4/12 11:50:
      "והכול נעטף – באינסופיות של געגוע." תארת אות ברגישות כה רבה:-)
        25/4/12 10:35:
      לפי הנתונים שהתפרסמו היום עוד מעט אנחנו שישה מיליון יהודים בארץ. מצמרר קצת - לא?
        24/4/12 23:15:
      לעולם לא ידמעו כולן נראה לי...
        24/4/12 22:58:
      איזה תיאור פיוטי לדרך הדמעות.....תודה.......
        24/4/12 19:52:
      ועוד 5 דקות גם פה תהיה צפירה....
        24/4/12 18:15:
      האמת? אותי היא מטלטלת בכל פעם מחדש - וממש לא אכפת לי אם במול או במז'ור היא.
        24/4/12 17:30:
      התרגלתי לגולל הרבה , הפתעת אותי:)
        24/4/12 16:16:
      - - - - - - - - - - - - - - - כשנגמרות המילים וגם הצלילים. איתך, איתכם, איתנו.
      נחנקתי......מילים שחדרו לכל תא ותא בגופי.
        24/4/12 13:28:
      חד.
        24/4/12 13:15:
      אין סוף לעצב ולכאב יהי זכרם ברוך.
        24/4/12 11:04:
      אמרת המון אבל, לאן כוונת? לאחרונה אני לא מבינה את כתביך
        24/4/12 10:55:
      * יש בי כל כך הרבה כאב בלב בנושא הכבד הזה. כאב של רבים, של המשפחה שלי, כאב קשה מנשוא. גדלתי עם השכול מאז קטנות. גדלתי, ראיתי, חשתי, שמעתי את סיפורי השכול, כאבתי את כולם יחד עם אבי האהוב ז"ל. הלב אינו שוכח אף אחד. כתבת יפה, ומה שכמעט כמעט גרם לי לנזול מהעיניים זו התמונה ששמת, התמונה הזו ביחד עם מה שכתבת. "געגועים עוגנים לחוף שקט ואין בהם מרגוע/גם לו היה בי לב אחר הייתי אז בוכה" (סמדר שיר?)
        24/4/12 09:07:
      מיוחד וכבד.
        24/4/12 09:07:
      דקה של רעש, ליצור דקה של שקט, ,כה מעובה ברגש,
        24/4/12 08:29:
      עצוב.....
        24/4/12 08:25:
      יום קשה וקודר הוא יום זה. והכל מתגבר ברגע השמעת התו סי במול.
        24/4/12 08:18:
      יום קשה מאד!
        24/4/12 08:00:
      תמיד קודרים השמים, גם כשהזכרון הוא מיום שטוף שמש וחום יוקד.
        24/4/12 07:39:
      אין צרי לאהבה שכזו שנגדעת . לבי לבי לשכולים ולסביבתם. עוד יום קשה מנשוא לפנינו
        24/4/12 07:07:

      בועז יקר

       

      כבר הכותרת שבתה את לבי -
      ואותו תו על חוטי החשמל
      והכאב
      והמילים
      והדמעות

      ואין יותר מילים

      * * * * *

        24/4/12 06:39:
      לעיתים היא (הצפירה) נשמעת כמו צליל ניסור של עץ אהוב שאבד לעד.
        24/4/12 06:20:
      הסי במול הזה... כל כך קשה לי... כל פעם מחדש והדמעות - הן לא שואלות, למה ומדוע. הן לא תוהות על עצם קיומן. כי בפשטות שאין נוראה ממנה, הן מבכות במלוא העדרה, נוכחות נפקדת.
        24/4/12 06:19:

      היטבת לתאר את התחושות,
      עצוב ונוגעמזעיף את הפה

        24/4/12 04:47:
      וישנה הצפירה, כמובן..., היא סי במול. ביררתי. כמה עצוב ומיוחד תיארת את העצב והשכול
        24/4/12 03:36:
      דמעות...דמעות...
        24/4/12 03:06:
      כבר שנים שלא שמעתי. זה צליל קשה נורא.
        24/4/12 02:00:
      * יפה אהבתי שבוע טוב
        24/4/12 01:20:
      תודה על השיתוף אהבתי וכיכבתי צחיתוש
        24/4/12 01:10:
      אני שומעת את זה כמו פה דייז. לא נדמעו כל הדמעות. הם פורצות שוב ושוב ובכל פעם מלוחות יותר וחמות יותר. תודה
        24/4/12 01:09:

      לא ידעתי. שהיא סי. במול. יש מסתבר שיא-ים שאני לא אוהבת. להבדיל ממילים. שכן. ואת היום ההוא גם. תמיד לא קל,

      פרופיל

      ~בועז22~
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשומות שרשמתי