כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    חדר זכרון

    87 תגובות   יום שלישי, 24/4/12, 02:39

    ח ד ר    ז כ ר ו ן


     

    צבי יעקבס ז"ל, אביהם של ברק יעקבס וחלי יעקבס וירט, היה בעלי הראשון ונפל במלחמת יום הכפורים. סמ"פ היה בנופלו, בן 27, בסיירת שריון, בסיני. הותיר אותנו לבד חיילים במלחמת החיים.


    פעמיים בשנה. ביום הזיכרון הכללי וביום השנה לנפילתו אני מעלה ברשומה שלי תמונות ושירי זיכרון. מאחר והבלוג שלי עוסק באופן עקבי באמנות ובתחומי האמנות שבהם ואליהם אני שולחת את ידי, הרי שגם חדר הזיכרון כאן, יעלה ומעלה את זכרו באמצעות יצירות אמנות. שירה ציור צילום. חומרים שכתבתי וציירתי במהלך השנים בהקשרים שונים, בזמנים שונים - ובמה שמחבר ביניהם - השכול הפרטי שלנו.

     

    זה יהיה, אם כן, להיום, ולתמיד, חדר הזיכרון שאותו אני מקימה לכבודו ולכבוד זכרו.

    ובכל פעם שאעלה את זה שוב לאוויר (כלומר פעמיים בשנה) אוסיף חומרים.

    גם אם ביקרתם בשנים קודמות ברשומה זו, וחזרתם אליה לאות הזדהות שוב השנה ובכל פעם, אתם מוזמנים לגלגל את הרשומה עד תומה משום שבכל שונה מתווספים חומרים חדשים.

     

     

    ©כל הזכויות ליצירות ( שירים ציורים וסרטונים ) שמופיעים כאן שמורות לנורית צדרבוים



     

    ''
     

     

    *********************************************************************************************

     

    אימא אדמה[1] ( אמא - אדם - מה?)

     

    בַּשָּׁנָה בָּהּ נִרְשַׁם בְּאוֹתִיּוֹת קִדּוּשׁ שָׁחֹר לָבָן - "הָעָם עִם הַגּוֹלָן"

    עָלָה סִימָן נִשְׁמַע קוֹל רָם – הָעָם. אִמָּא. גּוֹלָן.

    מִכָּאן קָצְרָה הַדֶּרֶךְ וּמָתְחָה הַיְּרִיעָה שִׂיחַ נוֹקֵב בִּשְׁאֵלָה בִּי עָלָה

    מִמֶּנִּי אֵם בָּשָׂר וָדָם אֶל אִמָּא אֲדָמָה אֶל בִּטְנָהּ הָרַכָּה

     

    הִרְהוּרֵי כְּפִירַת כַּפָּרָה הָלְמוּ עַל תֹּף לִבִּי טָם טָם

    אִמָּא - גּוֹלָן - אֲדָמָה -  בָּשָׂר - אָדָם -  דָּם דָּם

    נָגַעְתִּי בְּכֹבֶד לְשׁוֹנִי בְּפָרוֹת קְדוֹשׁוֹת גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת  אֵשׁ

    בָּאתִי בְּדִין דָּבָר עִם אֵם אֲדָמָה חוֹפֶרֶת כְּקִלְּשׁוֹן חוֹרֵשׁ

    אֵינִי לְהִתְפַּעֵל מִבִּנְיָן קַל עִנְיְנֵי לָשׁוֹן וּשְׂפַת הַשֹּׁרֶשׁ

    תּוֹהָה בְּחָרוֹן קוֹרְאָה בְּכָל גָּרוֹן לָאֵם הַגְּדוֹלָה

    יוֹדַעַת סוֹף מְחַשֶּׁבֶת זְמַן תְּחִלָּה לֹא מְקַדֶּשֶׁת מַבְדִּילָה

     

    רֶחֶם אֵם בָּשָׂר וָדָם מְרַחֵם לֹא דָּן

    אִמָּא אֲדָמָה בָּהּ אֵין רַחֵם מַצַּע עוֹלָם

    מְשִׁיבָה בָּנִים אֶל בֶּטֶן גְּבוּלָהּ

    וְאֵין אָב מְנַחֵם בְּעָפָר שְׁאוֹלָהּ

    אַחַת הוּא לָהּ כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר

    "מֵעָפָר אֶל עָפָר" - אָדָם יְבוּלָ(ע)הּ"

     

    צָעַקְתִּי בְּלַחַשׁ פָּרַעְתִּי מִשְׁפָּט וּמִלָּה

    קָרַעְתִּי דַּשׁ בְּאִמְרַת שִׂמְלָה דּוֹמַעַת וְשׁוֹמַעַת:

     

     

    הָעָם. אִמָּא. גּוֹלָן. מָה קָא מַשְׁמַע לָן?

    אוֹמֶרֶת אֲנִי גּוֹמֶרֶת שׁוֹטַחַת קִינָה

    בִּפְנֵי גְּבֶרֶת אִמָּא אֲדָמָה

    חוֹפֶרֶת בִּרְגָבֶיהָ אֶצְבַּע מוֹרָה מַאֲשִׁימָה

    מְסַקֶּלֶת אֶבֶן נֶגֶף מְפַתֶּלֶת מְחָאָה בִּכְאֵב

    צוֹעֶקֶת וְאִישׁ לֹא שָׁמַע

    מָה אֵם בָּשָׂר דָּם וּכְאֵב שׁוֹלַחַת בֵּן לְהָגֵן

    וְאַתְּ אֵם עֲפַר הָאָרֶץ תּוֹבַעַת כַּמֹּלֶךְ קָרְבָּן כָּמוֹךְ כְּפָּאגָאן

    אֵין בַּחֶלֶד אֵם שׁוֹאֶבֶת לִקְרָבֶיהָ פְּרִי בֶּטֶן

    אֵין רֶחֶם פּוֹתֵחַ שַׁעַר לְעַכֵּל עֻבָּר שֶׁעָבַר תֵּשַׁע יֶרַח

    לֹא יָשִׁיב אֵלָיו זֶרַע שֶׁנָּבַט לִהְיוֹת פֶּרַח

    רֶחֶם נוֹתֵן רֶחֶם אֵינוֹ לוֹקֵחַ

    אַתְּ אֲדָמָה אֵם אוֹסֶפֶת לַאֲפָרַיִךְ בֵּן לוֹחֵם

     

    אֵיזֶה גִּבּוֹר לוֹחֵם כּוֹבֵשׁ יִצְרוֹ לַעֲמֹד בֵּין אֵם לְאֵם

    זוֹ מְשַׁלַּחַת גּוֹזָל מִקֵּן זוֹ מְשִׁיבָה אוֹתוֹ אֵלֶיהָ בֶּטֶן

    זוֹ יְשׁוּבָה עַל בִּרְכֶיהָ לְקוֹנֵן זוֹ יוֹלֶדֶת זוֹ מוֹלֶדֶת

    וְאֵין רַחֵם אֵין מְנַחֵם

     

    מְיַלֶּלֶת בְּלִי קוֹל שׁוֹאֶלֶת מָה לָךְ אֲדָמָה דַּם אָדָם זוֹלֶלֶת?

    סְפוּגָה דְּמוּמָה עֲרוּגָה אַחַר הֲרוּגָה אֵינָהּ עוֹנָה

    רַק הֵד קוֹלָם נִשְׁמָע שִׁירָם רָעַם- הָלַם- נָדַם

    שָׁבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם מִנְהַג עוֹלָם

     

    מְמָאֶנֶת לִכְתּׂב עַל קֶבֶר פֹּה נִטְמַן בֶּן אָב גֶּבֶר גִּבּוֹר חַיָּל

    עֲנִיָּה מִמַּעַשׂ רְווּיַת כַּעַס יְשׁוּבָה עַל אֶבֶן בְּפִנָּה לִרְאוֹת

    זֹאת מִקִּיר תִּזְעַק אוֹת בְּאוֹת וְהֵד קוֹלָם מִן הָאֲדָמָה

    יִצְעֲקוּ עַל בָּמוֹתַיִךְ נָפְלוּ – חֲבָל

     

    מָה לָךְ עֲפָרָ(ע)ה כְּפוּיַת טוֹב אֶל קְרָבַיִךְ אָדָם לִשְׁאֹב?

    מָה לָךְ לִבְלֹעַ אֶל לֹעַ תְּהוֹם זְבוּלֵךְ פְּאֵר יְבוּלֵךְ?

    כֹּבֶד הָאֵבֶל וְנֵטֶל הקוֹל עַל יָד וַאֲתַר זִכָּרוֹן

    בְּתֵל עָפָר שֶׁקָּצַר לַחֲפֹר קֹדֶשׁ לְחוֹל

     

    קָשָׁה אַתְּ אֲדָמָה רְגָבַיִךְ יְבֵשִׁים וּסְדוּקִים

    מְצַמַּחַת שָׁמִיר וְשַׁיִת אֲפָרַיִךְ שְׁתוּקִים

    אָשִׂיחַ אֵלַיִךְ בֵּין קוֹץ דַּרְדַּר וָחוֹחַ

    בֵּין אֶבֶן בַּזֶּלֶת כִּשְׁחוֹר מְעֵי הַלַּבָּה לִרְתֹּחַ

    בְּאֵין בְּרִית וּמִלָּה בַּסֶּלַע שֶׁאֵין לָהּ מִתַּחַת

    אֲפִלּוּ רַקֶּפֶת וְרֻדָּה לִפְרֹחַ אַחַת

    רֵיחַ עֲשַׁן הַקְּרָב כְּיוֹרָה רוֹתַחַת מְזָרֶה אֵימָה

    וַאֲדָמָה פּוֹעֶרֶת פִּיהָ פּוֹתַחַת

     

    לֹא כִּתְּתוּ חֶרֶב לְמַגָּל וּמַזְמֵרָה

    חֲזוֹן אַחֲרִית לֹא כָּאן אֵין אוֹרֵחַ אֵין כֵּרָה

    הֵד בִּכְיָהּ שֶׁל בַּת-אִשָּׁה- אֵם קוֹרֵעַ הֵד הָרִים

    נוֹדֵד בִּשְׁבִיל קְבָרִים סְדוּרִים

    מְפַלֵּחַ דִּמְמַת עוֹלָם לִשְׁאֹל

    אֵיךְ נָפְלוּ דְּבָרִים?  

     

    מְשׁוֹרֶרֶת אֲנִי לְקוֹנֵן בְּדִמְעַת הַמֶּלֶל

    מְדַבֶּרֶת כְּאֵם אֶל אֵם שׁוֹבֶרֶת אֵלֶם

    מְבַקֶּשֶׁת בִּשְׁאֵרִית פְּלֵטַת הַמִּלָּה שֶׁהֻתְּרָה

    בְּלֹא חָזוֹן שֶׁל עֲצָמוֹת וּדְמָעוֹת יְבֵשׁוֹת 

    לִכְרֹת בְּרִית בֵּין אִמָּהוֹת לִרְאוֹת בְּשׂוֹרָה

    לְגַדֵּל אָבוֹת וּבָנִים לִהְיוֹת בָּאִים בַּיָּמִים

     

    בְּתֹם שִׂיחַ עָצוּב וְעָקָר שֶׁמָּהַל בָּעֳפָאִים רוּחַ נוֹשֶׁבֶת

    יוֹשֶׁבֶת תַּחַת עֵץ שֶׁיָּדַע שַׁלֶּכֶת שֶׁלֵב שָׁרָשָׁיו לֹא עֻקַּר

    עַלְוָה מְכַסָּה עֶרְוַת כַּעֲסִי הַמַּר דַּרְדַּר מֵשִׂיחַ דַּעַת דָּקַר

    קָרָאתִי בְּקוֹל שֶׁהָלַךְ וְהִתְגַּדַּל נֶחֱלַשׁ וְהִתְקַּדַּשׁ

    אֵין בֵּן חָלָל שֶׁנָּפַל בַּקְּרָב שָׁוֶה לַגּוֹלָן אֶבֶן מִגְדָּל וַעֲרָבָה

    אֵין תְּנוּבָה בַּאֲדָמָה שֶׁבָּנֶיהָ שָׁבוּ אֵלֶיהָ אֲרוּזִים בַּתֵּבָה

     

    וְאָסַפְתִּי צְרוֹר מִלּוֹתַי הַלַּחוֹת

    וְחָפַנְתִּי קֹמֶץ עָפָר דַּל

    מָסַרְתִּי מְנָחוֹת וְסָתַמְתִּי הַגּוֹלֵל

     


    [1] השיר נכתב בעקבות שלט חוצות שהיה תלוי בכל מקום בשנת 1990 'העם עם הגולן'.

    פורסם באותה שנה בעתון 'מה נשמע לן' ועבר מתיחת פנים וגלגולים שנה אחר שנה

    שיר זה פורסם  כעשרים שנה לאחר מכן בכתב העת 'בגלל' - גליון 6 - גיבורים וגבורה , בקטגוריית פואמות. בשנת 2014, שיר זה מתפרסם בספרי 'שאון של חול מתקתק בשקט' - 

     

     

    ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

     

     להלן סרטון שבו אני קוראת את השיר במסגרת 'זמן שירה'

     

     

     

    http://cafe.themarker.com/video/3147556/

     


    *****************************************************************************************************************

     

     

     

    ''
     

    נורית צדרבוים -   2004 - 'זועקת' - אמא אדמה     

     

    *********************************************************************************************************

     

     

    ''
     

    "בעצב תלדי..." מתוך התערוכה 'כן, לא, שחור, לבן' - נורית צדרבוים 1990

     

    ************************************************************************************************************

     

    טלית שַׁכולה[1]

     

    טַלִּית שַׁכּוּלָה   אֵין בָּהּ תְּכֵלֶת

    לְאָרְכָּהּ פַּס שָׁחֹר    מִתְאַבֶּלֶת

    צִבְעָהּ  עָפָר  יֶזַע וָדָם

    טַלִּית שֶׁל חַיָּל שֶׁהָיָה

    קָצַר תְּהִלָּה  בִּתְפִלָּה

    הֻכְתַּר בִּנְפִילָה וְנוֹתַר    חָלָל

    טַלִּית שַׁכּוּלָה  עוֹטֶפֶת  אָדָם

    וּבִתְכֵלֶת שָׁמַי   שִׁטָּה בִּי עָנָן

     

     


    [1] מתכתב עם הציור 'טלית שכולה' – מתוך תערוכת היחיד 'כן-לא-שחור-לבן – 1990. הוצג בבית האמנים בירושלים.

    שיר זה מתפרסם בספרי 'שאון של חול מתקתק בשקט'  (2014)

     

     

     

    ''

     מתוך התערוכה 'כן, לא, שחור, לבן' - נורית צדרבוים 1990  

     

     

     ************************************************************************************************************888

     

    דיוקן – ואתה תמיד כאן[1]

    מוּנָח כְּאִלּוּ סְתָם  כָּךְ עַל מַדָּף

    נִרְאֶה כְּאִלּוּ שָׁם לְעוֹלָם נָח

    אַתָּה כָּאן - נֶעְדָּר כָּל כָּךְ נוֹכָח.

     

    כְּמוֹ תָּמִיד קְצִין תַּצְפִּית יְפֵה בְּלוֹרִית

    צוֹפֶה שָׁנִים מִמַּעֲלֵה הַמַּשְׁקוֹף

    מַבָּט כֹּה רַךְ חִיּוּךְ כֹּה טוֹב.

     

    אַתָּה מַשְׁקִיף בָּעֶלְיוֹנִים יוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים

    אֲנַחְנוּ יְשׁוּבִים בַּתַּחְתּוֹנִים עֲזוּבִים

    נִשָּׂאִים עַל גַּל זִכָּרוֹן צָף אֶל מַבָּט מְצֹעָף

    בְּקֶשֶׁת חִיּוּךְ טְבוּל צְבָעִים. מַבּוּל גַּעְגּוּעִים.

     

    בְּאוֹתוֹ מָקוֹם תָּמִיד, אֵצֶל אִמָּא בַּסָּלוֹן, לְבַד

    אַתָּה נִמְתָּח נִמְשָׁח מֵעִיד וְגָח מִתּוֹךְ צִיּוּר

    שֶׁנִּמְסָךְ כְּשֶׁמֶן בַּלּוּל עַל בַּד בְּמִכְחוֹל רַךְ לָעַד.

     

    בְּחֹמֶר יָדִּי הַיּוֹצֵר כְּצֶלֶם צֵל עוֹבֵר

    נֶחְתַּם דְּיוֹקַן עֶלֶם לְעוֹלָם

    וְאַתָּה. הִנְּךָ. תָּמִיד. כָּאן.


    [1]

    שיר זה נכתב בשנת 2012, ופורסם בידיעון של קיבוץ בארות – יצחק, ביום השנה השלושים ושמונה לנפילתו של צבי יעקבס (בונדי) ז"ל. השיר מתכתב עם ציור הדיוקן של בונדי אותו ציירתי ב – 1985 ומאז הוא מנח על המדף מעל המשקוף בבית אמו שתבדל לחיים ארוכים.

    בשנת 2013 - לקראת יום הזיכרון, השיר הופיע בחוברת 'געגועים' מטעם אירגון אלמנות ויתומי צה"ל.

    בשנת 2014 - לקראת יום הכיפורים עתון מעריב בחר בשיר זה ופרסם אותו כחלק מאיזכור 40 שנה למלחמת יום הכפורים.

    השיר מופיע בספרי 'שאון של חול מתקתק בשקט' _ 2014

     

     

    הציור המצורף הוא הדיוקן במקום שבו הוא ניצב, ובהשראתו השיר נכתב.

     

     

     

    ''

    בונדי - נורית צדרבוים 1985   

     

     

    ''
      

     

    **********************************************************************************

     

    לשיר זה יש סיפור.

    כאשר פרסמתי לפני כשנתיים לראשונה את חדר הזיכרון הזה, כתב לי חבר מ'הקפה' - שהשיר הזה מאד נגע ללבו והוא מבקש את רשותי לקרוא אותו מעל הבמה בטקס יום הזכרון בקיסריה. כמובן שמיד הסכמתי, שהרי כל העניין הוא הנצחה

    ובכל רגע נתון שבו אפשר להנציח את יקירנו, הרי זה רגע חשוב.

    ואכן, הגיע יום הזכרון, בועז שמואלי, איש יקר, לקח את השיר וקרא אותו.

    ניתן לראות זאת בסרטון המצורף.

     

    http://cafe.themarker.com/video/3148088/

     


    ***************************************************************************************************************

     


     עזבתי – נעדר נוכח / נורית צדרבוים

     

    כשחגגנו 60 לעצמאות ישראל הוזמנו לקיבוץ בארות יצחק לשבת מפגש. מפגש שאליו הוזמנו בני המשק בני השישים. הוזמנתי גם אני כנציגתו של בן הקיבוץ צבי (בונדי) יעקבס ז"ל הי"ד, שהיה בעלי ואשר נפל במלחמת יום הכפורים. כל אחד מבני המשק נתבקש לכתוב משהו על עצמו. כנציגתו של בונדי שנמצא תמיד בחיינו על תקן של הנעדר הנוכח כתבתי דברים בשמו. השיר פורסם בעתון הקבוץ. אֶת הדברים האלה הקראתי שוב בעצרת זכרון שנערכה לכבודו בבית הספר התיכון בקיבוץ יבנה בשנת 2010.

     

     

    עזבתי 

    עָזַבְתִּי אֶת הַקִּבּוּץ, הָאֲדָמָה ,הָעוֹלָם.

    הָלַכְתִּי לִשְׁכַּב עִם אֲבוֹתֵינוּ מַבִּיט מִשָּׁם.

    בְּצוֹק יְמֵי דִּין וְחֶשְׁכַת מִלְחָמָה

    יָצָאתִי לַקְּרָב נַצֻּר דָּרוּךְ לַהֲגַנָּה

    שִׁלַמְתִי בְּדָּמִים צּוֹעֲקִים מֵעָפָר

    מֵאָז אֲנִי עַל הַמִּשְׁמָר עַל כָּל הַנּוֹתָר יָקָר.

    כֵּעַז, רוּחַ נִשְׁמַת אַפִּי מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי כָּל הַיָּמִים

    מַבִּיטָה תּוֹהָה בּוֹהָה וּפָנֶיהָ לֹא מֵלִיטָה

    רוֹאָה עֲדֵי שָמָי, שׁוֹמַעַת  הֵדֵי קוֹלוֹת כָּל יְלָדָי

    שׂוׂחֶקֶת עִמָכֶם בְּרִגְעֵי שִׂמְחָה, וּבַצַּעַר מוֹחָה בּוֹכָה

    צָפָה בְּהוֹד מָרוֹם עָפָה כַּרוּחַ וְכַחַלוֹם

    עוֹמֶדֶת לַנֶּצַח בְּדֹם בְּלִי נוֹחַ, לִהְיוֹת לָכֶם עָנָן מָגֵן וַכֹח.

    הִשְׁאַרְתִּי בָּנִים בָּנוֹת מַזְכֶּרֶת דּוֹרוֹת

    עִקְבוֹת שֶׁל חֵן דַּעַת עֹז וְחָכְמָה שְׁזוּרִים

    מַעֲשֶׂה רוֹקֵם,  בְּחוּטי הַלֵּב, מַעֲשֶׂה חוֹשֵׁב.

    עַתָּה בְּעֵת רָצוֹן תּוֹבַעַת נִשְׁמַתִי אֶתְכֶם מִדַעַת,

    לְסַפֵּר גַּם שֶׁאֲנִי הוּא הַנֶּעֱדָר הַנּוֹכֵחַ שֶׁלָּכֶם תָּמִיד כָּאן

    מַשְׁאִיר אֶתְכֶם זוֹכְרִים, מוֹתִיר לָכֶם חוֹתָם.

     

    ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

     

     

    ****************************************************************************************************************

     

    "שנים אוחזים ועקדה תצחק' / נורית צדרבוים

    השנה החלטתי להוסיף לחדר הזיכרון, יצירה שיצרתי בשנת 1990 כחלק מתערוכת היחיד שלי 'כן, לא, שחור, לבן'. בתערוכה הופיעה גם העבודה הזאת שלה קראתי 'שנים אוחזין ועקידה תצחק'. התערוכה הופיעה במספר מקומות בארץ. לאחר מכן היצגתי את העבודה הזאת בנפרד, בתערוכה קבוצתית שנקראה 'נחש צבע'. במסגרת תערוכה זו שבה השתתפתי כאחת מקבוצת האמנים שנקראה 'סדנא 24', ביקשנו לציין שנה למלחמת המפרץ (נחש צפע') בקניון לב המפרץ, במקום שבו פגע טיל במהלך המלחמה.

    ליד עבודה זו הנחתי גם השיר שכתבתי בהקשר אליה.

     

    האיש שבקיר [1] 

     

    לְכָל מִלְחָמָה יֵשׁ שֵׁם וְקָרְבָּן

    לֹא חַטָּאת לֹא אָשָׁם גַּם לֹא חֲגִיגָה

    כָּל מִלְחָמָה מַעֲלָה קְטֹרֶת תּוּגָה וְעָשָׁן

    עַל זְמַן שֶׁעָבַר כְּאוֹרֵחַ לָשֵׂאת מַלְקוֹחַ

    הוֹתִיר סִימַן זִכָּרוֹן עַל גַּב וְעָלָיו תַּג מְחִיר

    חָקוּק עַל לוּחַ לֵב הָאִישׁ שֶׁבַּקִּיר


    [1]

    נכתב בעקבות התערוכה 'נחש צבע' – שהוצגה שנה לאחר מלחמת המפרץ ב'בלב המפרץ'. השיר הוצג יחד עם היצירה 'שנים אוחזין ועקדה תצחק'.

    השיר מופיע בספרי 'שאון של חול מתקתק בשקט'

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/2340018/

     

     

    *****************************************************************************************************************


     

    סרטון שבו אני קוראת את השיר 'האיש שבקיר' - במסגרת 'זמן שירה'

     

    http://cafe.themarker.com/video/3147557/

     

    © כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

     

     

    **************************************************************************************************************

     

     

    הָיִיתִי שָׁרָה "אַתָּה תּוֹתָח"


    וְאִם לְמָשָׁל הוּא הָיָה חַי עַכְשָׁו

    הָיִיתִי מוֹחֵאת לִי כַּף אֶל כַּף

    וְשָׁרָה בְּקוֹל רָם וּמְצַחֵק

    "אַתָּה תּוֹתָח".

     

    אֲבָל, בִּמְקוֹם, כָּל שָׁנָה אֲנִי מוֹחָה דִּמְעָה

    וְיוֹדַעַת שֶׁדַּוְקָא תּוֹתָח אֶת לִבּוֹ פִּלַח.

    לֹא חֵץ הָאַהֲבָה עָשָׂה לוֹ לֵב שָׁבוּר

    הַתּוֹתָח, שָׁלַח מִלֹעוֹ אֶל בְּנֵי מֵעָיו

    כַּדוּר אַחַר כַּדוּר.

     

    אֵיךְ אשִׁיר מַבָּט וּבְקוֹלִי אֶפְצַח

    אֵיכָה אוּכַל לָשִׁיר, בִּכְלָל, אַתָּה תּוֹתָח?

    תּוֹתָח רֶצַח הוּא כְּלִי שֶׁל מִלְחָמָה

    שֶׁעוֹשֶׂה כָּל מְדִינָה לְאִמָּא יְתוֹמָה.

     

    לֹא נַפְסִיק לְזָמֵר שִׁיר עֶרֶשׂ

    "אַבָּא הָלַךְ..." וְלֹא נַמְשִׁיךְ "יָבִיא לָךְ..."

    מַתָּנָה  כִּי הַיַּלְדָּה עֲדַיִן  מַמְתִּינָה.

     

    ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

     

     

    ****************************************************************************************************************

     

    חיילת בגוב שער האריות[1]

     

    "עוֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם" שָׁרוֹת חַיָּלוֹת כְּשֵׁרוֹת בְּקוֹל גָּרוֹן

    "שְׂהֵאל- מִין- שְׂהֵאל" טִירוֹנִיּוֹת נַחַל בָּנוֹת צוֹעֲדוֹת לְרֶגֶל חוֹמוֹת

    חַיָּל קְצִין תַּצְפִּית מְצַלֵּם תּוֹפֵס shot וּמַבָּט

    טֵלֵוִיזְיָה מְשַׁדֶּרֶת וַאֲנִי בְּחָאקִי מַדִּים וְכֻמְתָּה לֹא עוֹצֶרֶת

    יְרוּשָׁלַיִם הַיּוֹם הַסַּעַר יֵהֹם וַאֲנִי חַיֶּלֶת עוֹבֶרֶת מִנּוֹחַ לְדֹם

    שֶׁמֶשׁ קוֹפַחַת בָּרוּם בָּעִיר הַמְּשֻׁחְרֶרֶת וְכֹתֶל מִזְרָח עֵרֹם

    אֵינוֹ גָּדֵר וַחֲלוֹם בְּעִיר שַׁכּוּלָה וּמְחֻבֶּרֶת

    בִּשְׁעָרַיִךְ דְּרוּכוֹת רַגְלֵינוּ וְעֻזִּי קָצָר בִּזְרוֹעוֹת מְתוּחוֹת

    וַאֲנִי נַעֲרָה בִּדְמוּתִי חֲצוּבָה חַיֶּלֶת עֲצוּבָה בְּשַׁעַר גֹּב הָאֲרָיוֹת

    מְשַׁחֶרֶת כִּלְבִיאָה לְפִתְחֵי קֶרֶת הַנֶּצַח גּוֹבָה חוֹבָהּ בְּעִיר מְבַשֶּׂרֶת

    דּוֹרֶכֶת עֹז בְּדֹם לֶאֱחֹז בְּיָדִי הָאַחַת בַּקָּנֶה וּפְרָחִים בְּיָדִי הָאַחֶרֶת

    עַל קֶבֶר אֶחָד קָטָן בְּהַר מְנוּחָה שֶׁאִישׁ לֹא יָדַע שֶׁהָיָה שָׁם מוּכָן

    עוֹמְדוֹת רַגְלַי בְּעִיר שָׁלֵם בְּלֵב חָרֵב עַל הַר שֶׁבּוֹ אוֹר אַבְנֵי מַצֵּבוֹת

    זְרוּעוֹת בְּלֵב אָבוֹת עַל בָּנִים לְהָשִׁיב הָרוּחַ אֶל גֶּשֶׁם מִזָּהָב

    אֶל עִיר שֶׁאֵין בְּשָׁמֶיהָ עָב וּשְׁבִילֶיהָ דְּבַשׁ וְחָלָב

     

     


    [1] מתכתב עם צילום שלי שבו אני נראית צועדת במצעד צה"ל האחרון, והראשון בירושלים בשנה שלאחר מלחמת ששת הימים. באותם ימים בגן צבי יעקבס ( בונדי) היה בתהליך החלמה מפציעה שנפצע במלחמת ההתשה, עדיין בקבע. במצעד יום העצמאות הוא היה בתפקיד 'קצין תצפית' והוא זה שצלם את התמונה שבה אני צועדת ( מסומן בחץ אדום). 

     

    ''

     

    **************************************************************************************************************

     

     

    בשנת תשע"ד ציינו 40 שנה לנפילתו, בטקס מקרב לבבות ומרגש שהתקיים בקבוץ בארות יצחק.

    במסגרת הטקס הקרנו סרטון שאותו יצרנו 10 שנים קודם לכן באזכרת 30 שנה.

    להלן הסרטון

     

    http://cafe.themarker.com/video/3147558/


    **************************************************************************************************************

     

     

    ועכשיו קצת פרטים אישיים:

    אנשים שעקבו אחר הפרסומים השונים שהעליתי במשך השנים, תהו לדעת מה קרה אתי בשנים אלה.

    תחילה נמנעתי מלפרסם משום שחשבתי שזה חדר זיכרון שכל מטרתו להציג את תהליך הזיכרון לבונדי דרך

    העיסוק שלי באמנות. אך עם הזמן התברר שחשיפה זו חשיפה ויש לה צדדים נוספים, לעתים אף מחייבים.

     

    אנחנו כל משפחתנו ממשיכים את תהליך ההנצחה במידה הנכונה והראויה.

    יחד עם זאת בנינו משפחה חיונית ומתפקדת שלמדה לחיות עם הזיכרון, ועם הכאב ולדעת מקום גם לשמחה.

    אני נשואה מזה 39 שנה לעו"ד עזריאל צדרבוים, ונולדו לנו שני ילדים נוספים.

     

    *********************************************************************************************************************

    השנה היא 2016 - ואני ממשיכה ומעלה תכנים וחומרים - היום , ערב יום הזיכרון 10.5.2016

     

    כתב העת 'שבילים' שמופק על ידי בית הסופר מודיעין והסביבה - חורף תשע"ו, ינואר 2016 עוסק בנושא 'זיכרון'.

    בכתב העת הזה הופיעו חמשה משיריי.

     

    את השיר 'עלם לעולם - ואני שואלת אותך' - כתבתי במהלך מלחמת 'צוק איתן' , כאשר נכדי, צבי - אביעד, בנו של ברק נלחם, כחיל גולני בדרום בעזה. את השיר הזה קראתי על קברו של בונדי, ביום האזכרה שלנו, קראתי אותו גם בטקס זיכרון שהתקיים בבית אבא חושי בנווה שאנן

     


    עלם לעולם – ואני שואלת אותך

     

    וַאֲנִי שׁוֹאֶלֶת אוֹתְךָ אָבִי יְלָדַי עֶלֶם לְעוֹלָם

    יוֹשֵׁב בִּמְרוֹמִים מֵאָז הַכִּפּוּרִים מַבִּיט בָּנוּ מִבֵּין עָנָן

    הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵר עַכְשָׁו עַל נֶכְדֵךָ נוֹשֵׂא שִׁמְךָ

    הַאִם הוּא מְסֻמָּן בְּהֵיכָלֶךָ שָׁמוּר וְנָצוּר

    הַאִם אַתָּה תַּפְקִידְךָ עוֹשֶׂה שָׂם מִמַּעַל

    כְּמוֹ שֶׁעָשִׂינוּ כָּאן עַל אַדְמַת "אַף שָׁעַל"

    הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵר עָלָיו מִכָּל מִשְׁמָר

    הַאִם עַכְשָׁו זֶה אֶפְשָׁר?

     

    וַאֲנִי שׁוֹאֶלֶת אוֹתְךָ אָבִי יְלָדַי עֶלֶם לְעוֹלָם

    יוֹשֵׁב בִּמְרוֹמִים מֵאָז הַכִּפּוּרִים מַבִּיט בָּנוּ מִבֵּין עָנָן

    שׁוֹלֵחַ קֶרֶן אוֹר גַּם כְּשֶׁעָבִים נָסִים בִּשְׁמֵי השָׁחֹר

    הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵר עַכְשָׁו עַל נֶכְדֵךָ נוֹשֵׂא שִׁמְךָ

    בַּגַּאֲוָה בְגָאוֹן בְּכוֹתֶרֶת חַיָּל גִּבּוֹר

    הַאִם הוּא מְסֻמָּן בְּהֵיכָלֶךָ שָׁמוּר וְנָצוּר

    הַאִם אַתָּה תַּפְקִידְךָ עוֹשֶׂה שָׂם מִמַּעַל

    כְּמוֹ שֶׁעָשִׂינוּ כָּאן עַל אַדְמַת "אַף שָׁעַל"

    הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵר עָלָיו מִכָּל מִשְׁמָר

    הַאִם עַכְשָׁו זֶה אֶפְשָׁר?

     

    עַכְשָׁו אַתָּה קָרוֹב לְשׁוּלְחָנוֹ שֶׁל אֱלֹהִים

    שָׁם בִּשְׁמִי מָרוֹם דַּבֵּר עִמוֹ יְשִׁירוֹת רַחֵם

    וְהִשָּׁבַע בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה הַטּוֹבָה

    אֱמֹר לוֹ בְּמִלִּים בְּרוּרוֹת בְּשָׂפָה מוּבֶנֶת לוֹ וּלְךָ  

    שֶׁהַנֶּכֶד שֶׁלְּךָ צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּאן עַל אַדְמַת אֶרֶץ

    אָנָּא נָצֵל בְּבַקָּשָׁה בִּמְלֹא הַמֶּרֶץ

    קְשָׁרִים שֶׁיָּצַרְתָּ בַּמְּרוֹמִים אַרְבָּעה עָשׂוֹרִים

     

     

    לאחר שקראתי את שירי זה, מעל קברו של בונדי, כשנה אחרי אותה מלחמה ( צוק איתן) ניגש אלי , אלי ברמן, בן כתתו של בונדי, אשר מקפיד לעלות בכל שנה לקברו וביקש את השיר. כמובן שנתתי לו. לימים, היה מפגש כתתי של בני הקבוץ, אלה שנקראו 'ההדסים'. הוזמנתי, על תקן 'בונדי' - להיות נוכחת המסמנת את העדרו. לצערי לא יכולתי להגיע, משום שבאותו זמן בדיוק עבדתי במכללה בה האני מרצה. במהלך הערב, קיבלתי ווטסאפ מברקאי, גם הוא בן כתה, אשר דיווח לי שברגעים אלה ממש, אלי ברמן קורא את שירי זה. וזה כמובן נעשה ביוזמתו ועל דעתו, הפתעה עבורי. ומרגשת.

     

    היום גם העליתי את הסרטון, בו אני קוראת את השיר ומקדישה אותו לנכדי, לפייסבוק.

     

     

    http://cafe.themarker.com/video/3311701/

     *****************************************************************************************************************

     

     השיר 'ניפגש באותו יום' - נכתב מתוך שיח עם חברה אשר בעלה נפל באותו יום, וקברו סמוך לקברו של בונדי. גם שיר זה מופיע בכתב העת 'שבילים'.

     

    ניפגש באותו יום


    נִפָּגֵשׁ אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה    בְּשֵׁשׁ

    וְנָקַבְנוּ תַּאֲרִיךְ מֻכָּר לָנוּ   הֵיטֵב

    כָּל כָּךְ טוֹב     תַּאֲרִיךְ 'מַכְּתּוּבּ'

    אֵלֶּה  נִפְגָּשִׁים    בִּשְׁמֵי  מָרוֹם

    מְרַחֲפִים   בְּעוֹלָם   שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב

    אֵלֶּה שָׁכֻּלוֹת   בְּצֹמֶת הַמַּכְאוֹב

    נְשׁוֹת   הָאֲדָמָה    שָׁם  נִפָּגֵשׁ

    עַל מַצֵּבֶת אֶבֶן דּוֹמְמָה

                         מַבָּט נְלַטֵּשׁ

    בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם תָּמִיד

    כמו נֵר נָעִיד לִזְכֹּר

    כִּי כָּל שָׁנָה      יֵשׁ

    אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה           שֵׁשׁ

     

     

    ******************************************************************************************************************

     

    השיר 'סוף ההתחלות' - בוצע, הופעת בכורה בנמל תל-אביב ( 9.5.16) , ערב יום הזיכרון. בבית היוצר. 

    שירי זה מופיע בספרי 'שאון של חול מתקתק בשקט'. ההגחה שלו כשיר מולחן, בערב יום הזיכרון, מסתבר אינה מקרית. מילות השיר מספרות הכל.

    הלחין : עדן רבין, מבצע: רע לבנת

     

    http://cafe.themarker.com/video/3311290/

     

    ****************************************************************************************************************

     

    השיר 'עונת מלחמה' - אשר הופיע בכתב העת 'מוטיב' - מבטא את הרגשתי ( וכנראה לא רק שלי) המבעבעת תמיד, במה שנוגע למלחמה. גם הוא נכתב במהלך 'צוק איתן'. 


    http://cafe.themarker.com/video/3311293/

     

    ***************************************************************************************************************

    היום - 11.5.2016 - יום הזיכרון ממש. כולם עכשיו חוזרים מבתי העלמין למיניהם המפוזרים ברחבי ארץ. כולם בדרכים. אני נשארתי בבית. ביום הזה, אני דווקא לא עולה לקברו, ולא מצטופפת לדעת בין כל עם ישראל, כי אני יודעת מספיק טוב איך לזכור ולהזכיר ( אני כן מקפידה להגיע, ביום השנה לנפילתו). אבל מצבת האבן שמסמנת את היותו, לא נשארת מיותמת. צפוף שם מאד היום. אמו שתבדל לחיים ארוכים, אחותו, בעלה וילדיה, ילדיו של אחיו ( ובכל משפחה יש כמובן אחד שקוראים לו צבי), וכמובן כמובן שני ילדיי, ברק וחלי, וכל משפחתם. רוצה לומר, ילדיו, אחייניו, ונכדיו. כן, לאיש הצעיר הזה, שאותו אני מכנה 'עלם לעולם' יש נכדים שעוד מעט כמעט נושקים לגילו.


    הם כולם היום שם סביב קברו, ואני כאן, נוצרת את זכרו בשקט ביני לביני, וממשיכה לעדכן את חדר הזיכרון שלו.

    ואני שואלת, למי אם כן הוא מתפנה להקשיב עכשיו ממש? להם שם שסובבים את קברו וקוראים פרקי תהילים, או אלי כאן כשאני שוזרת מילותיי וכותבת את תפילת השירים שלי כאן. למי הוא מקשיב? והתשובה לא משנה, זו שאלה שאינה מבקשת תשובה.


    אבל יש עוד דרכים להיות גם כאן וגם שם.

    ואם באמת, רוחו של החלל משוטטת, ואולי גם מבקרת לעתים בחדר הזה, שנועד לו ובעבורו, זה המקום לספר משהו, שאין שום דרך ואין שום מקום אחר לספר אותו.

    הילדים של ברק וחלי, גם הם, חלקם כבר חיילים. הם כמובן התייצבו ליד קברו. זה מה שעושים חיילים ביום שכזה, ועל אחת כמה וכמה כשהם צאצאים של החלל.

    ובעוד הם שם, הצטלמו ושלחו לי תמונה שלהם - אז הייתי שם או לא הייתי שם?

     

     

    ''
                                                              צבי יואב ואחינעם

     

     




    דרג את התוכן:

      תגובות (87)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/10/14 09:19:

      צטט: Lisi-strata 2014-10-07 08:58:09

      יכולה רק לשוב ולאמר - מופלאה את. השנה שמעתי וקראתי יותר עליו. איזו אבידה. לך, למשפחתו ולארצנו. זכו בונדי ומשפחתו בהנצחה כל כך יפה ומכובדת לאורך השנים - הלוואי על כלם. ושלא יהיו עוד. הייאוש מכרסם...

      תודה ליזי יקירתי, ריגשת בתגובתך.

        7/10/14 08:58:
      יכולה רק לשוב ולאמר - מופלאה את. השנה שמעתי וקראתי יותר עליו. איזו אבידה. לך, למשפחתו ולארצנו. זכו בונדי ומשפחתו בהנצחה כל כך יפה ומכובדת לאורך השנים - הלוואי על כלם. ושלא יהיו עוד. הייאוש מכרסם...
        4/10/14 21:15:

      צטט: ענתגרי לקריף 2014-10-04 01:36:11

      ושוב אני כאן, מקשיבה למילים מלטפת במבט את הצילומים, את הזיכרונות, מתחברת לשקט של אחרי ולרעש שזה מחולל אצלי בפנים. מחבקת. חזק.

      תודה ענתי יקרה לי. תיארת את זה יפה ומרגש. 

        4/10/14 01:36:
      ושוב אני כאן, מקשיבה למילים מלטפת במבט את הצילומים, את הזיכרונות, מתחברת לשקט של אחרי ולרעש שזה מחולל אצלי בפנים. מחבקת. חזק.
        5/5/14 11:11:

      צטט: רחלסביליה 2014-05-05 05:21:59

      נורית יקרה חפשתי הבקר איפה את כדי לומר לך וכעת כשכבר מצאתי אותך גם כאן נתקעו לי המילים כחצץ בין גרון לקצה האצבע המורה. מחבקת אותך חברה

      רחל חברתי היקרה. תודה שהיית כאן. תודה על דברייך וחיבוק אלייך בחזרה.

        5/5/14 10:53:

      צטט: ענתגרי לקריף 2014-05-05 00:38:05

      נורית יקרה נכנסתי אל קודש הקודשים אל חדר הזיכרון של בעלך ז"ל. התחברתי מאוד לכל השירים, לאופן המיוחד שאת בוחרת להביע, להנציח ולזכור. כחלק ממשפחה ששכלה את אחד מבניה ...ליבי איתך

      ענת יקרה. תודה שהיית כאן, ותודה על המילים שהשארת. וכמובן שליבי שלי אתך.

        5/5/14 10:52:

      צטט: דודי בן עמי 2014-05-04 17:22:13

      נורית היקרה מי שעבר וחמק בין חמש מלחמות, ללא פגע. הוא שנשא את חבריו מבין הסלעים,

      מרגיש מבוכה אם יבקש לנחם.

      רק בלשון השיר אני מוצא מלים לומר לחבריי שאינם.

       

      אַרְצִי בַּאֲבָנִים כֵּהוֹת וּרְטוּבוֹת מָטָר 

      יַיִן וְשֶׁמֶן עוֹד תִּשָּׂא עִם פְּלִגְלוּגֵי הַפֶּלֶג 

      רוּחַ בַּיְּעָרוֹת

      דּוֹרוֹת 

      מָחָר מִלִּים

      מִלִּים שְׁלֵמוֹת עִם אֲבָנַי, תָּבֹאנָה כִּשְׂרֵפַת קוֹצִים

      בִּמְחִי תְּשׁוּקַת בְּשַׂרְכֶם

      בִּשְׁדֵי הַנְּעָרוֹת

      וּבַנּוֹלָד.

      דודי ריגשת מאד במילותך אלה. תודה על ההתייחסות. ולי נגמרו כבר המילים (לפי שעה). תודה.

        5/5/14 05:21:
      נורית יקרה חפשתי הבקר איפה את כדי לומר לך וכעת כשכבר מצאתי אותך גם כאן נתקעו לי המילים כחצץ בין גרון לקצה האצבע המורה. מחבקת אותך חברה
        5/5/14 00:38:
      נורית יקרה נכנסתי אל קודש הקודשים אל חדר הזיכרון של בעלך ז"ל. התחברתי מאוד לכל השירים, לאופן המיוחד שאת בוחרת להביע, להנציח ולזכור. כחלק ממשפחה ששכלה את אחד מבניה ...ליבי איתך
        4/5/14 17:22:

      נורית היקרה מי שעבר וחמק בין חמש מלחמות, ללא פגע. הוא שנשא את חבריו מבין הסלעים,

      מרגיש מבוכה אם יבקש לנחם.

      רק בלשון השיר אני מוצא מלים לומר לחבריי שאינם.

       

      אַרְצִי בַּאֲבָנִים כֵּהוֹת וּרְטוּבוֹת מָטָר 

      יַיִן וְשֶׁמֶן עוֹד תִּשָּׂא עִם פְּלִגְלוּגֵי הַפֶּלֶג 

      רוּחַ בַּיְּעָרוֹת

      דּוֹרוֹת 

      מָחָר מִלִּים

      מִלִּים שְׁלֵמוֹת עִם אֲבָנַי, תָּבֹאנָה כִּשְׂרֵפַת קוֹצִים

      בִּמְחִי תְּשׁוּקַת בְּשַׂרְכֶם

      בִּשְׁדֵי הַנְּעָרוֹת

      וּבַנּוֹלָד.

        4/5/14 16:17:
      איש יפה היה לך. געגועיך דרך המלים והציורים משיבים אותו אל העכשיו. המלים הצורבות - הו, הכאב!
        13/9/13 14:37:
      נורית יקרה, התרשמותי עלתה על תדהמתי כשקראתי את דברייך. כל כך הרבה חיילים נספו ממש לחינם... תהיה נשמת בעלך צרורה בצרור החיים יחד אתם.
        13/9/13 01:22:

      הביקור הפעם, אחרי שראיתי אתכם יחד בתמונה בכתבה המשותפת במעריב, 

      < חוזרת ושמה אבן. פעם בשנה >

        19/4/13 20:17:
      נורית יקרה, יהיה זכרו ברוך, זאת הנצחה ראויה וייחודית.
        15/4/13 17:08:

      צטט: Lisi-strata 2013-04-15 14:19:20

      נורית יקירה -

       

      כבר כתבתי בתגובתי לפוסט 

      את כל אשר עם ליבי.

      כאן זה עוד יותר אישי - כמובן..

       

      כאן אני יכולה רק להוסיף -

      כתיבתך מופלאה

       

      וזאת -

      מאחת שלא "נורא" מתחברת לשירה...

      ליזי יקרה, ראיתי וקראתי הכל. ראיתי את התגובה בדואר הפנימי, ואת ה"עריכה" החשובה שעשית לתשובתי לאיציק. והכל. אגיב מאוחר יותר גם שם. והמון המון תודה לך יקרה. באמת אחותי, איך לא נפגשנו עד כה. שלך.

       

        15/4/13 17:06:

      צטט: תמרה ק 2013-04-15 14:04:21

      נורית,

      עמוק בתוך היום הזה, ואני נתקלת בחדר הזיכרון שלך.

      כדרכך- מנציחה בצורה שונה ומיוחדת.

      ומביאה את זכרו של אישך- אבי ילדייך בצורה אחרת

      תודה על השיתוף

      תודה לך תמרה יקרה. טוב שנתקלת. זה מה שאני רוצה שיקרה ביום החשוב והמיוחד הזה. תודה המון על דברייך.

        15/4/13 14:19:

      נורית יקירה -

       

      כבר כתבתי בתגובתי לפוסט 

      את כל אשר עם ליבי.

      כאן זה עוד יותר אישי - כמובן..

       

      כאן אני יכולה רק להוסיף -

      כתיבתך מופלאה

       

      וזאת -

      מאחת שלא "נורא" מתחברת לשירה...

        15/4/13 14:04:

      נורית,

      עמוק בתוך היום הזה, ואני נתקלת בחדר הזיכרון שלך.

      כדרכך- מנציחה בצורה שונה ומיוחדת.

      ומביאה את זכרו של אישך- אבי ילדייך בצורה אחרת

      תודה על השיתוף

       

        15/4/13 08:46:

      צטט: ג.ע. 2 2013-04-14 03:00:21

      היי נורית היקרה, אני שוב כאן, כדי לחלוק לבעלך ז"ל כבוד גם השנה. אני כמובן זוכרת את סיפורך - אם צעירה עם שני ילדים שהתאלמנה בגיל כה צעיר, וילדים שלא זכו לגדול עם אבא. תודה על השיתוף.

      גימל יקרה, כן אכן את שוב כאן. וזה תמיד מרגש אותי, ועד כמה שהמילה משמח לא מתאימה לנסיבות, זה בכל זאת משמח. תודה לך יקרה על כמויות האמפטיה הגדולות שלך.

        14/4/13 23:01:

      צטט: ~בועז22~ 2013-04-14 22:00:22

      נזכור !!!

      תודה בועז יקר. עליך אני סומכת. בטוח שתזכור

        14/4/13 22:00:
      נזכור !!!
        14/4/13 03:00:
      היי נורית היקרה, אני שוב כאן, כדי לחלוק לבעלך ז"ל כבוד גם השנה. אני כמובן זוכרת את סיפורך - אם צעירה עם שני ילדים שהתאלמנה בגיל כה צעיר, וילדים שלא זכו לגדול עם אבא. תודה על השיתוף.
        14/4/13 00:16:

      צטט: moran.m 2013-04-13 23:44:59

      נורית , איזה פוסט עשיר ומרגש עד כדי לחלוחית בעיניים !!!
      כשחיפשתי היום בגוגל תמונה של חייל עם בלורית שישקף את דמותו של החייל הישראלי , יפה הבלורית והתואר .. נתפסתי בתמונתו .. של בונדי = יעקב ז"ל וכך הגעתי לבלוג שלך . אני בטוחה שלא היתה כאן מקריות .. כל זה קרה כדי שאעלה את זכרו ונשמתו תעלה למרומים לפאזה הכי גבוהה , הוספתי את תמונתו וחיוכו לא מש ממני כל אחרי הצהרים . כל ציוריך ובמיוחד הדיוקן שלו מדהימים וכל השירים שחיברת  מרגשים מאד ,השיר האחרון שכתבת   במיוחד

      "בַּתַּחְתּוֹנִים אֲנַחְנוּ בַּעֶלְיוֹנִים אַתָּה

      מַשְׁקִיף מֵרוּמוֹ שֶׁל מַדַּף.

      מַבָּט עָף, מַבָּט חַף,

      וְזִכָּרוֹן צָף

      עַל חִיּוּךְ טָבוּל בְּצֶבַע."


      "נְחְתַּם דְּיוֹקָן – וְאַתָּה, הִנְּךָ, תָּמִיד כָּאן."


      תהי נשמתו צרורה בצרור החיים


      ''

      מורן היקרה,

      הפעם אין לי מילים(רק דמעות)  ולכן אני שולחת לך מכאן ציור שציירתי פעם מזמן (חלק מתוך ספר אובייקט שיצרתי ואשר נקרא 'דיוקן בשירת אגם' ) וגם אומרת לך תודה על האמפטיה. ואת צודקת אין מקריות.

       

      ''

        13/4/13 23:44:

      נורית , איזה פוסט עשיר ומרגש עד כדי לחלוחית בעיניים !!!
      כשחיפשתי היום בגוגל תמונה של חייל עם בלורית שישקף את דמותו של החייל הישראלי , יפה הבלורית והתואר .. נתפסתי בתמונתו .. של בונדי = יעקב ז"ל וכך הגעתי לבלוג שלך . אני בטוחה שלא היתה כאן מקריות .. כל זה קרה כדי שאעלה את זכרו ונשמתו תעלה למרומים לפאזה הכי גבוהה , הוספתי את תמונתו וחיוכו לא מש ממני כל אחרי הצהרים . כל ציוריך ובמיוחד הדיוקן שלו מדהימים וכל השירים שחיברת  מרגשים מאד ,השיר האחרון שכתבת   במיוחד

      "בַּתַּחְתּוֹנִים אֲנַחְנוּ בַּעֶלְיוֹנִים אַתָּה

      מַשְׁקִיף מֵרוּמוֹ שֶׁל מַדַּף.

      מַבָּט עָף, מַבָּט חַף,

      וְזִכָּרוֹן צָף

      עַל חִיּוּךְ טָבוּל בְּצֶבַע."


      "נְחְתַּם דְּיוֹקָן – וְאַתָּה, הִנְּךָ, תָּמִיד כָּאן."


      תהי נשמתו צרורה בצרור החיים


      ''

        13/4/13 23:34:

      צטט: שיר_שטוטית 2013-04-13 23:06:33

      שבתי לחדר הזיכרון. נוגע. יהי זכרו ברוך

      תודה שטוטית יקיריתי. אכן אני מתכוונת להעלות מחר שוב את ה'חדר' לקדמת הבמה. הקדמת אותי. תודה שבאת.

        13/4/13 23:06:
      שבתי לחדר הזיכרון. נוגע. יהי זכרו ברוך
        19/3/13 22:05:
      מרגשת ואין כרגע מילים .
      אָסַפְתִּי מִלּוֹתָי אֵלַי חָפַנְתִּי קֹמֶץ עָפָר רַךְ סָתַמְתִּי הַגּוֹלַל. הִבַּטְתִּי בְּפָנָיו שֶׁל עוֹלָם שֶׁנוֹהֲגוֹ נִסְתָּר מִבִּינָתִי וְהָיִיתִי. וּבָכִיתִי. וְהוּא הָלַךְ. נורית יקרה, שירתך נוגעת בנשמתו. מאירה נפשו החיה בתוכך כקול פועם. המפגש בין הציור לכתיבה איפשר לי לגעת בדמותו, במחשבותיו, בחייו פה ובמותו בחיים שמעבר. ליכאורה יש כאן ניגודיות: הוא חי בזכרונך ואת נושמת אותו במכחול שירייך. יהי זכרו ברוך ותודה לך שאיפשרת לי להכנס לחדר הפרטי הזה ולחלוק עמך את אהבתי לנגיעות האנושיות שהותרת בי עם נפילתו של מחמד נפשך.
        24/9/12 06:43:
      את כל כך נפלאה ! בן פורת יוסף. אוהבת אותך בכל האופנים. חוה
        24/9/12 05:58:

      נורית יקרה,

      ריגשת אותי עד מאד.

      כל אדם נושא עימו את חבילת צערו על גבו בנדודי חייו...
      חתימה טובה.

      רות

        11/5/12 13:18:

      צטט: סמדר לומניץ 2012-05-11 12:55:13

      כמה נעימות פניו נורית יקרה, ויצירותייך מקדשות ונוגעות. יהי זכרו ברוך.

      תודה סמדר יקרה, נוגעות גם מילותייך. תודה

        11/5/12 12:55:
      כמה נעימות פניו נורית יקרה, ויצירותייך מקדשות ונוגעות. יהי זכרו ברוך.
        1/5/12 13:32:

      צטט: ים~~ 2012-05-01 09:06:20

      "נְחְתַּם דְּיוֹקָן – וְאַתָּה, הִנְּךָ, תָּמִיד כָּאן."


      תודה על הציטוט המרגש. זו תגובה חזקה מאד.

        1/5/12 09:06:

      "נְחְתַּם דְּיוֹקָן – וְאַתָּה, הִנְּךָ, תָּמִיד כָּאן."


        29/4/12 22:47:

      צטט: שולה63 2012-04-29 08:38:01

      רק עכשיו ראיתי נורית יקרה חדר הזכרון המרגש שלך לא יתן לשכוח

      תודה שולה יקרה. גם תגובתך מרגשת. ומצטרפת לשרשרת של כל מי שלא יתן לשכוח.

        29/4/12 08:38:
      רק עכשיו ראיתי נורית יקרה חדר הזכרון המרגש שלך לא יתן לשכוח
        27/4/12 14:04:

      צטט: sari di 2012-04-27 09:24:13

      יצירותייך כמו מילותייך מלאות נשיות, כאב ועוצמה. מחבקת מכאן.

      שרי, נחבקתי.

      ואהבתי את ההגדרה הקצרה והממצה.

      תודה.

        27/4/12 14:03:

      צטט: milina 2012-04-25 22:11:23

      חדר זכרון נפלא,מלא עוצמה ,יהא זכרו ברוך

      תודה לך מלינה על המילים ועל ההשתתפות.

        27/4/12 09:24:
      יצירותייך כמו מילותייך מלאות נשיות, כאב ועוצמה. מחבקת מכאן.
        25/4/12 22:11:
      חדר זכרון נפלא,מלא עוצמה ,יהא זכרו ברוך
        25/4/12 19:15:

      צטט: a#mili 2012-04-25 19:00:54

      אין מילים, איזה עוצמה !

      תודה אמילי.

        25/4/12 19:14:

      צטט: יהודית מליק שירן 2012-04-25 17:43:40

      חדר הזיכרון שלך נורית חי ונושם את בונדי. הדיאלוג שלך זה לא רק עם בונדי, זה עם המהות, זה עם אמא אדמה. אחד השירים האמיצים והנוקבים כְּדָּבֵּר אֵם אֶל אֵם, דּוֹרֶשֶׁת אֲנִי בִּלְשׁוֹנָהּ לִכְרוֹת // בְּרִית עוֹלָם הָאִמָּהוֹת, לְשָׁווֹת לְחָזוֹן אַחֲרִית הַיָּמִים // לְגַדֵּל בָּנִים לִהְיוֹת אֲנָשִׁים בָּאִים בַּיָּמִים. // דיאלוג המביא לשולחן ההתדיינות שלושה קולות: קולה של אמא אדמה, קולה של רעיה אוהבת וקולו של בונדי-צביקה שלך. רב שיח תרבותי הנוגע במורשת ההסטורית שלנו כעם. במותו ציווה לנו את החיים. משהו אישי קושר את שתינו למלחמה ההיא. הוריי היו ניצולי שואה,דוד אחד שרד במשפחתה של אמי, הקים בית בארץ ונולדו לו ילדים. בן זקוניו אריה (ארל'ה) ינקוביץ נפל במלחמת יום הכיפורים, היה חובש קרבי ביחידה של אריק שרון בסיני. http://www.news1.co.il/Archive/0023-D-71194-00.html יהי זכרם ברוך ! את השירים העוצמתיים האלה שלך ,לדעתי צריך לקרוא בטקסים בבית הספר.

      יהודית יקירתי,

      כמו תמיד גם הפעם ריגשת אותי בתגובתך ( ועל אף שזה יום רגיש, וכולם רגישים היום, וכולם מתרגשים, בכ"ז זה לא מס שפתיים).

      אני שמחה ששמת בדברייך את הדגש על השיח והדיון האוניברסלי שמתקיימים כאן. לזה, אבל לזה , בדיוק כיוונתי. מאחר ועברו כבר שלושים ותשע שנים מאז נפילתו של בונדי הצעיר ויפה התואר והנפש, אינני כותבת כל שנה מחדש עליו ועל סגולותיו, אלא על ההשלכות וההקשרים והכאב והשיח שהם עומדים בלב העניין. יפה אמרת והבנת שהשיח כאן בין שתי האמהות ( אמא אדמה ואם בשר וחי ) והבן שניצב בין שתיהן. זו קריאה, זו זעקה, זה כאב וזו גם שאלה - שכל שנה מטרידה אותי מחדש כשאני רואה עוד ועוד משפחות שנקרעות ונשברות.

      גם מה שמקשר בינינו נגע לי ובי. ואכן.

      ובאשר לדעתך, המחמיאה, ששירים אלה צריכים להקרא בבתי ספר. אני כמובן חושבת כמוך. את מוזמנת להרים את הכפפה.

      ושוב תודה על דברייך המחכימים והמחמיאים.

        25/4/12 19:03:

      צטט: יעקבבת מור 2012-04-25 17:18:24

      צטט: נורית-ארט 2012-04-25 15:40:02

      צטט: יעקבבת מור 2012-04-25 15:05:16

      ונזכור... את יפי הבלורית והתואר פינצ'ה נפל, גם בצלאל יעיר. נפילתו של בונדי פגעה בעצב חשוף. פעם ראשונה שהדמעות זלגו מעיניי ב"שבעה", מאז בלוטת הדמעות לא מתרוקנת.

      תגובתך, יעקבבת מור, הלמה בי.

      נשמע ונראה שאתה מכיר את בונדי ( והזכרת גם שמות אחרים שאני מכירה). לא יודעת מי אתה ( אין פרטים) אבל התגובה הזאת רגשה אותי מאד ובמיוחד.

       אם לא זיהית, אני יעקב בת מור (ברמן)

      יעקב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

      ועכשיו אני נרגשת עוד יותר ודומעת עוד יותר.

      ואני, שהמילים מדברות ממני יותר מהר ממה שאני חושבת, נעתקו.

      מרגש שהגעת לכאן, מרגש שהגבת.

      אתה ( כמו גם למשל שוש טל ( X של ברקאי) לקחו אותי ישר לשם לזמן אמת.

      תודה שהיית וד"ש למרגלית.

        25/4/12 19:00:
      אין מילים, איזה עוצמה !
      חדר הזיכרון שלך נורית חי ונושם את בונדי. הדיאלוג שלך זה לא רק עם בונדי, זה עם המהות, זה עם אמא אדמה. אחד השירים האמיצים והנוקבים כְּדָּבֵּר אֵם אֶל אֵם, דּוֹרֶשֶׁת אֲנִי בִּלְשׁוֹנָהּ לִכְרוֹת // בְּרִית עוֹלָם הָאִמָּהוֹת, לְשָׁווֹת לְחָזוֹן אַחֲרִית הַיָּמִים // לְגַדֵּל בָּנִים לִהְיוֹת אֲנָשִׁים בָּאִים בַּיָּמִים. // דיאלוג המביא לשולחן ההתדיינות שלושה קולות: קולה של אמא אדמה, קולה של רעיה אוהבת וקולו של בונדי-צביקה שלך. רב שיח תרבותי הנוגע במורשת ההסטורית שלנו כעם. במותו ציווה לנו את החיים. משהו אישי קושר את שתינו למלחמה ההיא. הוריי היו ניצולי שואה,דוד אחד שרד במשפחתה של אמי, הקים בית בארץ ונולדו לו ילדים. בן זקוניו אריה (ארל'ה) ינקוביץ נפל במלחמת יום הכיפורים, היה חובש קרבי ביחידה של אריק שרון בסיני. http://www.news1.co.il/Archive/0023-D-71194-00.html יהי זכרם ברוך ! את השירים העוצמתיים האלה שלך ,לדעתי צריך לקרוא בטקסים בבית הספר.
        25/4/12 17:18:

      צטט: נורית-ארט 2012-04-25 15:40:02

      צטט: יעקבבת מור 2012-04-25 15:05:16

      ונזכור... את יפי הבלורית והתואר פינצ'ה נפל, גם בצלאל יעיר. נפילתו של בונדי פגעה בעצב חשוף. פעם ראשונה שהדמעות זלגו מעיניי ב"שבעה", מאז בלוטת הדמעות לא מתרוקנת.

      תגובתך, יעקבבת מור, הלמה בי.

      נשמע ונראה שאתה מכיר את בונדי ( והזכרת גם שמות אחרים שאני מכירה). לא יודעת מי אתה ( אין פרטים) אבל התגובה הזאת רגשה אותי מאד ובמיוחד.

       אם לא זיהית, אני יעקב בת מור (ברמן)

        25/4/12 15:40:

      צטט: סטאר* 2012-04-25 15:34:10

      ואני מבקרת , פוסעת בחדר מתבוננת על כתליו.
      זיכרונותייך העולים מכל מילה כתובה ומכל רישום צבע על בד, 
      מצליחים לגעת ולרגש .....תודה ששיתפת .

      יהי זכרו ברוך

      תודה סטאר שהיית, שננגעת והשארת עקבות אחרי הסיור בחדר הזה.

        25/4/12 15:40:

      צטט: יעקבבת מור 2012-04-25 15:05:16

      ונזכור... את יפי הבלורית והתואר פינצ'ה נפל, גם בצלאל יעיר. נפילתו של בונדי פגעה בעצב חשוף. פעם ראשונה שהדמעות זלגו מעיניי ב"שבעה", מאז בלוטת הדמעות לא מתרוקנת.

      תגובתך, יעקבבת מור, הלמה בי.

      נשמע ונראה שאתה מכיר את בונדי ( והזכרת גם שמות אחרים שאני מכירה). לא יודעת מי אתה ( אין פרטים) אבל התגובה הזאת רגשה אותי מאד ובמיוחד.

        25/4/12 15:38:

      צטט: אניעל 2012-04-25 09:48:56

      חדר משתף, חדר שהיציאה ממנו לא נוחה. אמא אדמה, דם ודמעות לנורית, אתך ובתודה

      אניעל,

      דברה אלי מאד המטאפורה שלך כאן "חדר שהיציאה ממנו לא נוחה". זה מסביר היטב את מה שהרגשת. תודה שהיית כאן, תודה על דברייך ועל ההשתתפות.

      בין השאר אני רואה בהשתתפות זו כאן, של החברים והמגיבים השתתפות באישי שלי, כמו שגם השתתפות בקולקטיב שלנו כעם. וזו הסיבה שהבאתי את הדברים כך, לכאן. אז תודה לך.

        25/4/12 15:34:

      צטט: אסתר רבקה 2012-04-25 03:50:05

      רֶחֶם שֶׁל אֵם, בָּשָׂר וָדָם - מְרַחֵם. אִמָּא אֲדָמָה – לא כֵן. לוֹקַחַת בָּנֶיהָ אֶל בִּטְנָה - אֵין אָב מְנַחֵם. כמה האנרגיות לוהטות בחדר.כמה כאב ומכאוב.איזה תמונות וצבעים חזקים. שלא תדעי יותר צער.נותרתי ללא מילים מול הכאב שנשפך פה.חיבוק

      תודה אסתר רבקה.

      לקחתי את הרגש שהחזרת ואת החיבוק גם.

        25/4/12 15:34:

      ואני מבקרת , פוסעת בחדר מתבוננת על כתליו.
      זיכרונותייך העולים מכל מילה כתובה ומכל רישום צבע על בד, 
      מצליחים לגעת ולרגש .....תודה ששיתפת .

      יהי זכרו ברוך

        25/4/12 15:33:

      צטט: שולה ניסים 2012-04-24 23:35:22

      אֲנִי - אִשָּׁה וַאֵם נְטוּעָה בְּשָׁרְשֵׁי אַדְמָתִי
      נוֹשֵׂאת אֶת קוֹל הַכְּאֵב רֶגֶב אַחֵר רֶגֶב.
      מְילִלָה כְּחֲתוּלַת אַשְׁפּוֹת וְשׁוֹאֶלֶת לִבְכּוֹת
      מָה לָךְ כִּי זוֹלֶלֶת דָּם אָדָם אַתְּ? אֲדָמָה אַדְמָתִי.

      פעם קראתי בכתב עת כלשהוא (" נשיונל גאוגרפיק" או "חיים אחרים" לא זוכרת בדיוק ) על האבוריג'נים. לאבוריג'נים יש אמונה כי האדם שייך לאדמה, ולא האדמה שייכת לאדם.  אולי אם גם תרבויות אחרות יאמינו בזה בני אדם לא יצטרכו להרוג זה את זה בגלל מריבה על איזו פיסת אדמה?

      פוסט מאוד מרשים נורית, תודה.
      שולה יקרה, תודה.

      תודה על דברייך בכלל ותודה גם בפרט.

      העלית כאן נקודה מדהימה.

      ראשית המילה אדם, הרי לקוחה מהמילה אדמה. אז באמת אין ויכוח באשר לקשר בין אדם ואדמה. והרי לפי מקורותינו בכלל ממנה הוא נוצר. לפי טענה זו יש טענה שאומרת שגם האדם שייך לעולם ולא להיפך. והעובדה היא שתפקידנו להוליד ולהקים דורות חדשים כדי למלא תמיד את העולם. העולם נשאר, אנחנו הולכים ומתחלפים. העולם נצחי, אנחנו זמניים.

      לפי יונג ( והרי כבר הזכרנו אותו לא פעם בתכתובות השונות שלנו) האדמה , שתי פנים לה. היא גם שאול - קבר - בולעת ואימתנית והיא גם מקור הפריון ההתחדשות והיצירה.

      אז לכי תדעי. בלבול. ובזה בעצם עוסק שירי.

      ושוב תודה לך על הדברים שהבאת והוספת לכאן.

       

        25/4/12 15:29:

      צטט: ~בועז22~ 2012-04-24 22:38:58

      אספתי את מילותייך, חרש. הטמנתי אותם, בלבי.

       

      יהא זיכרו ברוך

      בועז יקר,

      איזו תגובה רגישה ומחרישה. תודה לך. שמחה שאספת את מילותיי, לשם כך שמתי אותם כאן.

        25/4/12 15:27:

      צטט: נעמה ארז 2012-04-24 21:06:35

      נורית יקרה, לבי מלא עכשיו עד אפס מקום, ואין בקולמוסי מלים מעוצמת הרגשות שעולים עם קריאת הפוסט הזה. רק זאת: לאומנות שלך יש כוח רב!

      נעמה יקרה,

      אמרת "רק זאת" ואמרת כל כך הרבה. המון. למרות שלא היו בקולמוסך מילים. תודה לך ורבה גם.

        25/4/12 15:26:

      צטט: Avivit Agam 2012-04-24 20:42:25

      תודה ששתפת

      תודה אביבית שהיית כאן.

        25/4/12 15:25:

      צטט: שיר_שטוטית 2012-04-24 19:12:42

      כל כך נוגע......

      והוא נותר צעיר לנצח

      ''

       

      תודה שיר- שיטוטית היקרה.

      נגעתי בכם ונגעתם בי בחזרה.

      ואהבתי לחזור לימי להקת הנח"ל שהייתה בדיוק בתקופתי, עם הקליפ הזה.

      תודה על היוזמה שלדעתי מרחיבה את קירות 'חדר הזכרון ' הזה.

       

       

        25/4/12 15:21:

      צטט: רפי פרץ 2012-04-24 19:02:53

      האירוע הטרגי הזה מעצים ונותן הבנה מחודשת לציורי הדיוקן שלך ועוצמת הרגשות המובעים ביצירות 

       

      שעם ישראל לא ידע עוד צער ושכול .......

      רפי יקר,

      זמן רב היית מתבונן בציורי, ופעם אחת העזת לומר לי שהם טובים והם נושאים עמם משהו כבד. שמעתי. אולי רק הנהנתי. עכשיו הבנת קצת יותר. תודה.

       

       

        25/4/12 15:20:

      צטט: עמיאפלבוים 2012-04-24 18:17:39

      בס"ד

       

      נורית שלום,

       

      נפעמתי !

       

      עולות במוחי רק מילותיו בנות-האלמוות של חיים חפר בשירו "רעות":

      ...ונזכור את כולם

      את יפי הבלורית והטוהר

      כי רעות שכזאת לעולם

      לא תיתן את ליבנו לשכוח.

      אהבה מקודשת בדם

      את תשובי ביננו לפרוח.

       

      יהי זכרו ברוך !

       

      עמי א.

      עמי, תודה.

      אכן זה השיר ואין בלתו גם כעומד בפני עצמו וגם בהקשר הזה, של יפה הבלורית והטוהר הזה כאן.

      לבנו לא ייתן לנו לשכוח, ואנו לא ניתן לו.

      תודה לך.

        25/4/12 15:18:

      צטט: IlanaHaley 2012-04-24 16:46:57

      נוריתי שלי, שיהיה זכרו ברוך

      אילניתא יקרה מאד.

      תודה על דברייך שהגיעו אלי עד כאן ישר מהניכר. ואני יודעת את לבך.

        25/4/12 15:17:

      צטט: ג.ע. 2 2012-04-24 15:54:32

      נורית היקרה,

       

       

      מאז פרסמת את הפוסט הראשון על בעלך ז"ל 'דיוקן - ואתה תמיד כאן', אני חושבת עלייך הרבה בהקשר הזה.

       

       

       

      השיר הראשון, "אמא אדמה" מדבר במלוא עוצמתו על הדיאלוג שאת מנהלת בין החיים והרחם המעניק אותם לבין אמא-אדמה, אצלה מתקבצים דווקא אלו שכבר לא יזכו בחיים והיא לא תוכל להעניק להם אותם ברחמה, ועל מה שעוברת כל אם יהודיה ישראלית מן הרגע שנולד לה בן ועד הרגע שהיא צריכה לשחרר אותו, הידיעה הנוראית הזאת שהוא צריך ללכת לצבא ויכול להיקלע למלחמה, ומצד שני ההזדהות הגדולה עם המולדת, וההבנה שאין ברירה. הבנה גם שלה וגם של הבן, חיבור של כל הדברים האלו יחד שמוצג היטב בשירך "אמא אדמה" בשורות הבאות: 

       

       

      בֵּן דָּתוֹ לוֹ אַחַת גַּם דַעְתּוֹ

      מחָרֵף נֶפֶשׁ מֵגֵן עַל אִמָּא אַדְמָתוֹ.

       

      אִמָּא אֲדָמָה פּוֹעֶרֶת לֹע רְגָבִים, בּוֹחֶרֶת

      בָּנֶיהָ הַטּוֹבִים וְאֶל גְּבוּל עָפְרָה מַחְזֶרֶת.

       

      אֵם כָּל חַי כָּפֵּיהָ סוֹפֶקֶת  פּוֹכֶרֶת

      לִבְכּוֹת, עַל חֵטְא שֶׁלֹּא עַוְלָה לְהַכּוֹת.

       

      אֲנִי - אִשָּׁה וַאֵם נְטוּעָה בְּשָׁרְשֵׁי אַדְמָתִי

      נוֹשֵׂאת אֶת קוֹל הַכְּאֵב רֶגֶב אַחֵר רֶגֶב.

      מְילִלָה כְּחֲתוּלַת אַשְׁפּוֹת וְשׁוֹאֶלֶת לִבְכּוֹת

      מָה לָךְ כִּי זוֹלֶלֶת דָּם אָדָם אַתְּ? אֲדָמָה אַדְמָתִי.

       

       

       

       

       

       

      ועדיין, אני חושבת שלעולם לא ניתן יהיה לקבל את זה שכך מתנהלים כאן חיינו.

       

       

       

       

      השיר "טלית שָׁכולה" - הוא מצמרר, ומעביר באופן כל כך מוחשי את החיים והמוות של אותו החייל שהפך לחלל. הוא כמובן מתכתב עם האמרה "טלית שכולה תכלת" - שכאן הפכה להיות טלית שכולה דם ארגמן.

       

       

       

      שירך "דיוקן ואתה תמיד כאן" - כמובן מאוד דיבר אליי גם אז כשפרסמת אותו, ואני מעתיקה לכאן את תגובתי משם:

       

       

      נורית היקרה,

      שיר יפה, עצוב ונוגע ללב.

       




      כְּבָר שָׁנִים אַתָּה מוּנָח כְּאִלּוּ סְתָם כָּךְ
      עַל הַמַּדָּף. נִרְאֶה, כְּאִלּוּ נָח
      לְעוֹלָם -
      נֶעְדָּר כָּל כָּךְ נוֹכַח.


      כְּבָר שָׁנִים אַתָּה צוֹפֶה מִמַּעֲלֶה הַמַּשְׁקוֹף
      מַבָּט רַךְ, חִיּוּךְ כֹּה טוֹב.
      כְּמוֹ תָּמִיד -
      קְצִין תַּצְפִּית.

       

       

      יפה החיבור שעשית בין המיקום של התמונה בבית אמו, לבין "תפקידו" הצבאי - קצין תצפית, כמו מישהו שתמיד צופה במשפחה ושייך אליה, מצד אחד, ומצד שני אולי כמו שאלוהים צופה עלינו מלמעלה, כי הרי כתבת שהוא בעליונים ואתם בתחתונים, ובכך נתת לו להיות גם אל. אין ספק: ..."כְּבָר שָׁנִים אַתָּה מוּנָח כְּאִלּוּ סְתָם כָּךְ/ עַל הַמַּדָּף. נִרְאֶה, כְּאִלּוּ נָח
      לְעוֹלָם -
      נֶעְדָּר כָּל כָּךְ נוֹכַח."

      חוץ מלהשתתף בעצבכם המתארך, שלך, של ילדייך ושל אמו, אין עוד הרגבה מה להוסיף, המילים מדברות בעד עצמן.

       

       

       

      ושירך האחרון "עזבתי - נוכח נעדר", שכתוב כאילו מפיו של בעלך, מדבר על כמה שהחללים הם חלק בלתי נפרד מאיתנו, וגם בלכתם הם יישארו איתנו לעד ובמיוחד כל אחד למשפחתו ומכריו הקרובים, ומאגד בתוכו את הכאב על מה שהפסידו - ילדיהם שגדלים ומתחתנים ומקימים בעצמם בית אב, ההפסד של הנכדים והכל, ואת הרצון שבוודאי היה בו להיות חלק בלתי נפרד מכל אלה.

       

       

       

      ועוד דבר: שירייך וכל מה שאת אומרת בהם, כל כך מתכתבים עם הציטוט שאת בעצמך הבאת לפני כמה ימים בפוסט אחר שלך "פרצופה של המדינה".

       

       

      "ואעבור עלייך ואראך,

      מתבוססת בדמייך,

      ואומר לך בדמייך חיי,

      חיי, חיי, בדמייך חיי

      ואומר לך בדמייך חיי."

       

       יחזקאל ט"ז.

       

       

      זה טקסט שהלוואי והיינו יכולים להתווכח איתו, מדוע מדינה צריכה להתבוסס בדמי בניה כדי לחיות? ובכל זאת, זאת לצערנו המציאות כאן, ובגלל זה הטקסט הזה כל כך חזק. וזה טקסט שמעורר בי שאלות מאוד קשות, מדוע אלוהים מעמיד אותנו בסיטואציה כזאת שמצד אחד הוא העניק לנו חיים ומצד שני הוא טוען שהחיים האלה מוענקים תמורת דם.

       

      אבל, אפשר לראות בטקסט הזה שמי שעובר ורואה אותנו הם החללים בעצמם, שרואים את המדינה הזאת עדיין מתבוססת בדמיה בשביל להמשיך ולחיות.

       

       

        

       

       

      משתתפת בכאבך ומודה לך על השיתוף בכאבייך כמו גם בהצלחותייך, בעשייתך, ובדעותייך.

       

       

      איתך ביום זה,

       

       

      ג.ע 2

      גימל יקירה,

      כשאני קוראת את דברייך,לעתים אני חושבת שאפילו אין צורך להגיב. את פורשת יריעה רחבה של קריאה פרשנית. מביאה את הגיגייך, מציבה אותם ליד המקור ושוזרת גם את דברי ההערכה והאמפטיה שלך.

      לפיכך, נראה לי שחבל בכלל שאענה ועוד אכביר מילים.

      בסופו של דבר, כמו שזה נראה ויזואלית זה המילים שלי (השיר) מול המילים שלך (הפרשנות) וזה לעומת זה בצבע אחר ובפונט אחר. דו שיח ממש.

      חלפת לך כאן על פני שיריי, שהוצבו לכבוד ימים אלה ב'חדר זכרון' וירטואלי. נכנסת לחדר ולחדרי החדרים. ביניהם נגעת כמובן גם בחדרי הלב....

      תודה על מחשבותייך, על דעתך, על הבנתך ועל השתתפותיך וברכותייך.

      ואת כל זה אני כותבת לך כאן כשברדיו שיר טוב רודף שיר טוב ואינך יודע את נפשך מדוע ואיך זה שדווקא מתוך הצער והכאב אנו מוציאים את המיטב שבנו.

      תודות לך.

      נורית

       

       

        25/4/12 15:12:

      צטט: ArikAfek 2012-04-24 15:23:53

      דגלנו בחצי התורן. הלאומי נמהל באישי. כל אחד וכאבו הפרטי, כולנו מישירים מבט. מס כבד הוא זה, השכול. כרטיס כניסה לחברה. אישי נמהל בלאאומי, ולאום כואב כל אחד ואחד מהכאבים האישיים.

      אריק,

      כבר בהכנות לתערוכה, כשעזרת לי לרכוס ול'תפור" את חלקי הציור ( תמונה- מולדת - נפש) ראיתי את ההלם שקבלת כשהבנת שיש כאן גם עניין של שכול. נכון, גם השכול הוא חלק מפניה של המדינה ( ואני בכוונה לא רוצה לומר פרצופה שח המדינה). אישי נמהל בלאומי, כדבריך. ותודה לך על האמפטיה.

        25/4/12 15:05:
      ונזכור... את יפי הבלורית והתואר פינצ'ה נפל, גם בצלאל יעיר. נפילתו של בונדי פגעה בעצב חשוף. פעם ראשונה שהדמעות זלגו מעיניי ב"שבעה", מאז בלוטת הדמעות לא מתרוקנת.
        25/4/12 09:48:
      חדר משתף, חדר שהיציאה ממנו לא נוחה. אמא אדמה, דם ודמעות לנורית, אתך ובתודה
        25/4/12 03:50:
      רֶחֶם שֶׁל אֵם, בָּשָׂר וָדָם - מְרַחֵם. אִמָּא אֲדָמָה – לא כֵן. לוֹקַחַת בָּנֶיהָ אֶל בִּטְנָה - אֵין אָב מְנַחֵם. כמה האנרגיות לוהטות בחדר.כמה כאב ומכאוב.איזה תמונות וצבעים חזקים. שלא תדעי יותר צער.נותרתי ללא מילים מול הכאב שנשפך פה.חיבוק
        24/4/12 23:45:

      חברים ומבקרים יקרים. תודה שבאתם לחדר הזה. חדר שאין בו קירות ובכל זאת אזניים יש לו וגם כותל. תודה שהקדשתם זמן. ותודה על הדברים המרגשים מאד שכל אחד ואחד מכם כתב.

      זה יום מרגש במיוחד ( כל הימים, כל השנים מרגשים במיוחד - ובכל זאת) ובתוך ההתרגשות הכללית, נמהלת התרגשותי לקרוא תגובות טובות, אנושיות חכמות ואמפטיות כל כך.

      שלא כדרכי, לפי שעה, אינני מגיבה לכל אחד ואחד ואומרת לכלכם תודה בלב נרגש.

      אין זה אומר שלא אשוב מחר להגיב לכל אחד בנפרד.

       

        24/4/12 23:35:

      אֲנִי - אִשָּׁה וַאֵם נְטוּעָה בְּשָׁרְשֵׁי אַדְמָתִי
      נוֹשֵׂאת אֶת קוֹל הַכְּאֵב רֶגֶב אַחֵר רֶגֶב.
      מְילִלָה כְּחֲתוּלַת אַשְׁפּוֹת וְשׁוֹאֶלֶת לִבְכּוֹת
      מָה לָךְ כִּי זוֹלֶלֶת דָּם אָדָם אַתְּ? אֲדָמָה אַדְמָתִי.

      פעם קראתי בכתב עת כלשהוא (" נשיונל גאוגרפיק" או "חיים אחרים" לא זוכרת בדיוק ) על האבוריג'נים. לאבוריג'נים יש אמונה כי האדם שייך לאדמה, ולא האדמה שייכת לאדם.  אולי אם גם תרבויות אחרות יאמינו בזה בני אדם לא יצטרכו להרוג זה את זה בגלל מריבה על איזו פיסת אדמה?

      פוסט מאוד מרשים נורית, תודה.




        24/4/12 22:38:

      אספתי את מילותייך, חרש. הטמנתי אותם, בלבי.

       

      יהא זיכרו ברוך

        24/4/12 21:06:
      נורית יקרה, לבי מלא עכשיו עד אפס מקום, ואין בקולמוסי מלים מעוצמת הרגשות שעולים עם קריאת הפוסט הזה. רק זאת: לאומנות שלך יש כוח רב!
        24/4/12 20:42:
      תודה ששתפת
        24/4/12 19:12:

      כל כך נוגע......

      והוא נותר צעיר לנצח

      ''

       

       

        24/4/12 19:02:

      האירוע הטרגי הזה מעצים ונותן הבנה מחודשת לציורי הדיוקן שלך ועוצמת הרגשות המובעים ביצירות 

       

      שעם ישראל לא ידע עוד צער ושכול .......

       

       

        24/4/12 18:17:

      בס"ד

       

      נורית שלום,

       

      נפעמתי !

       

      עולות במוחי רק מילותיו בנות-האלמוות של חיים חפר בשירו "רעות":

      ...ונזכור את כולם

      את יפי הבלורית והטוהר

      כי רעות שכזאת לעולם

      לא תיתן את ליבנו לשכוח.

      אהבה מקודשת בדם

      את תשובי ביננו לפרוח.

       

      יהי זכרו ברוך !

       

      עמי א.

        24/4/12 16:46:
      נוריתי שלי, שיהיה זכרו ברוך
        24/4/12 15:54:

      נורית היקרה,

       

       

      מאז פרסמת את הפוסט הראשון על בעלך ז"ל 'דיוקן - ואתה תמיד כאן', אני חושבת עלייך הרבה בהקשר הזה.

       

       

       

      השיר הראשון, "אמא אדמה" מדבר במלוא עוצמתו על הדיאלוג שאת מנהלת בין החיים והרחם המעניק אותם לבין אמא-אדמה, אצלה מתקבצים דווקא אלו שכבר לא יזכו בחיים והיא לא תוכל להעניק להם אותם ברחמה, ועל מה שעוברת כל אם יהודיה ישראלית מן הרגע שנולד לה בן ועד הרגע שהיא צריכה לשחרר אותו, הידיעה הנוראית הזאת שהוא צריך ללכת לצבא ויכול להיקלע למלחמה, ומצד שני ההזדהות הגדולה עם המולדת, וההבנה שאין ברירה. הבנה גם שלה וגם של הבן, חיבור של כל הדברים האלו יחד שמוצג היטב בשירך "אמא אדמה" בשורות הבאות: 

       

       

      בֵּן דָּתוֹ לוֹ אַחַת גַּם דַעְתּוֹ

      מחָרֵף נֶפֶשׁ מֵגֵן עַל אִמָּא אַדְמָתוֹ.

       

      אִמָּא אֲדָמָה פּוֹעֶרֶת לֹע רְגָבִים, בּוֹחֶרֶת

      בָּנֶיהָ הַטּוֹבִים וְאֶל גְּבוּל עָפְרָה מַחְזֶרֶת.

       

      אֵם כָּל חַי כָּפֵּיהָ סוֹפֶקֶת  פּוֹכֶרֶת

      לִבְכּוֹת, עַל חֵטְא שֶׁלֹּא עַוְלָה לְהַכּוֹת.

       

      אֲנִי - אִשָּׁה וַאֵם נְטוּעָה בְּשָׁרְשֵׁי אַדְמָתִי

      נוֹשֵׂאת אֶת קוֹל הַכְּאֵב רֶגֶב אַחֵר רֶגֶב.

      מְילִלָה כְּחֲתוּלַת אַשְׁפּוֹת וְשׁוֹאֶלֶת לִבְכּוֹת

      מָה לָךְ כִּי זוֹלֶלֶת דָּם אָדָם אַתְּ? אֲדָמָה אַדְמָתִי.

       

       

       

       

       

       

      ועדיין, אני חושבת שלעולם לא ניתן יהיה לקבל את זה שכך מתנהלים כאן חיינו.

       

       

       

       

      השיר "טלית שָׁכולה" - הוא מצמרר, ומעביר באופן כל כך מוחשי את החיים והמוות של אותו החייל שהפך לחלל. הוא כמובן מתכתב עם האמרה "טלית שכולה תכלת" - שכאן הפכה להיות טלית שכולה דם ארגמן.

       

       

       

      שירך "דיוקן ואתה תמיד כאן" - כמובן מאוד דיבר אליי גם אז כשפרסמת אותו, ואני מעתיקה לכאן את תגובתי משם:

       

       

      נורית היקרה,

      שיר יפה, עצוב ונוגע ללב.

       




      כְּבָר שָׁנִים אַתָּה מוּנָח כְּאִלּוּ סְתָם כָּךְ
      עַל הַמַּדָּף. נִרְאֶה, כְּאִלּוּ נָח
      לְעוֹלָם -
      נֶעְדָּר כָּל כָּךְ נוֹכַח.


      כְּבָר שָׁנִים אַתָּה צוֹפֶה מִמַּעֲלֶה הַמַּשְׁקוֹף
      מַבָּט רַךְ, חִיּוּךְ כֹּה טוֹב.
      כְּמוֹ תָּמִיד -
      קְצִין תַּצְפִּית.

       

       

      יפה החיבור שעשית בין המיקום של התמונה בבית אמו, לבין "תפקידו" הצבאי - קצין תצפית, כמו מישהו שתמיד צופה במשפחה ושייך אליה, מצד אחד, ומצד שני אולי כמו שאלוהים צופה עלינו מלמעלה, כי הרי כתבת שהוא בעליונים ואתם בתחתונים, ובכך נתת לו להיות גם אל. אין ספק: ..."כְּבָר שָׁנִים אַתָּה מוּנָח כְּאִלּוּ סְתָם כָּךְ/ עַל הַמַּדָּף. נִרְאֶה, כְּאִלּוּ נָח
      לְעוֹלָם -
      נֶעְדָּר כָּל כָּךְ נוֹכַח."

      חוץ מלהשתתף בעצבכם המתארך, שלך, של ילדייך ושל אמו, אין עוד הרגבה מה להוסיף, המילים מדברות בעד עצמן.

       

       

       

      ושירך האחרון "עזבתי - נוכח נעדר", שכתוב כאילו מפיו של בעלך, מדבר על כמה שהחללים הם חלק בלתי נפרד מאיתנו, וגם בלכתם הם יישארו איתנו לעד ובמיוחד כל אחד למשפחתו ומכריו הקרובים, ומאגד בתוכו את הכאב על מה שהפסידו - ילדיהם שגדלים ומתחתנים ומקימים בעצמם בית אב, ההפסד של הנכדים והכל, ואת הרצון שבוודאי היה בו להיות חלק בלתי נפרד מכל אלה.

       

       

       

      ועוד דבר: שירייך וכל מה שאת אומרת בהם, כל כך מתכתבים עם הציטוט שאת בעצמך הבאת לפני כמה ימים בפוסט אחר שלך "פרצופה של המדינה".

       

       

      "ואעבור עלייך ואראך,

      מתבוססת בדמייך,

      ואומר לך בדמייך חיי,

      חיי, חיי, בדמייך חיי

      ואומר לך בדמייך חיי."

       

       יחזקאל ט"ז.

       

       

      זה טקסט שהלוואי והיינו יכולים להתווכח איתו, מדוע מדינה צריכה להתבוסס בדמי בניה כדי לחיות? ובכל זאת, זאת לצערנו המציאות כאן, ובגלל זה הטקסט הזה כל כך חזק. וזה טקסט שמעורר בי שאלות מאוד קשות, מדוע אלוהים מעמיד אותנו בסיטואציה כזאת שמצד אחד הוא העניק לנו חיים ומצד שני הוא טוען שהחיים האלה מוענקים תמורת דם.

       

      אבל, אפשר לראות בטקסט הזה שמי שעובר ורואה אותנו הם החללים בעצמם, שרואים את המדינה הזאת עדיין מתבוססת בדמיה בשביל להמשיך ולחיות.

       

       

        

       

       

      משתתפת בכאבך ומודה לך על השיתוף בכאבייך כמו גם בהצלחותייך, בעשייתך, ובדעותייך.

       

       

      איתך ביום זה,

       

       

      ג.ע 2

       

       
        24/4/12 15:23:
      דגלנו בחצי התורן. הלאומי נמהל באישי. כל אחד וכאבו הפרטי, כולנו מישירים מבט. מס כבד הוא זה, השכול. כרטיס כניסה לחברה. אישי נמהל בלאאומי, ולאום כואב כל אחד ואחד מהכאבים האישיים.
        24/4/12 14:11:

      צטט: אריהיגודה 2012-04-24 13:19:15

      אשריי שזכיתי להכיר בימים אלו אני שותק בל מה שאפשר לומר כבר נאמר. השתיקה שלי לפחות רועמת.

      שומעים אותה עד לכאן, ואפילו עוד יותר רחוק. תודה

        24/4/12 13:19:
      אשריי שזכיתי להכיר בימים אלו אני שותק בל מה שאפשר לומר כבר נאמר. השתיקה שלי לפחות רועמת.
        24/4/12 12:34:

      צטט: ד'ר רותי לאופר 2012-04-24 06:27:00

      נורית, הפוסט כולו וכל מילה וציור בו קולעים אל המקומות הרגישים ביותר. המילים נעלמות, והדמעות נשארות.. היקרים לנו נותרים תמיד נוכחים-ניפקדים בחיינו. ליבי אתך.

      תודה רותי יקרה,

      גם כאן אני מודה בנוסף למה שכתבתי לך באופן אישי. תודה על לבך שהבאת אותו לכאן.

       

        24/4/12 12:33:

      צטט: natan_b 2012-04-24 08:59:06

      חדר זיכרון ופוסט מושקע ביותר ,

      דרך מצויינת לכבד את זכרו של בעלך הראשון ,

      דיוקן הציור שלו מדהים,והשירים מרגשים ,

      יהי זכרו ברוך

      ''

      תודה על הדברים האלה.

      תודה שביקרת ושמחה שאהבת על העצב הנסוף שם.

      היום זה יום שזוכרים. את המצב לא ניתן לשנות, לפחות לתת לזכרון טעם טוב.

        24/4/12 12:31:

      צטט: זונות פוליטיות 2012-04-24 12:25:53

       

       

      ברוטוס:   זהו חדר הזיכרון המרגש ביותר אליו נכנסתי



      נטוס:      הוא בוודאי גאה בך מלמעלה

      לברוטוס: תודה. מרגש אותי לשמוע את זה ובמיוחד ממך.

      לנטוס: מקווה שהוא גאה על הדרך שבה גידלתי את ילדינו. אני בעיקר מקווה שאם באמת הוא רואה שם למעלה, שזה משמח אותו.

      ולשניכם. אני שמחה שסוף סוף ביקרתכם אצלי. אני רואה אתכם הרבה ולרוב צוחקת.


      ..

       


       

        24/4/12 12:25:

       

       

      ברוטוס:   זהו חדר הזיכרון המרגש ביותר אליו נכנסתי



      נטוס:      הוא בוודאי גאה בך מלמעלה



      ..

       


        24/4/12 08:59:

      חדר זיכרון ופוסט מושקע ביותר ,

      דרך מצויינת לכבד את זכרו של בעלך הראשון ,

      דיוקן הציור שלו מדהים,והשירים מרגשים ,

      יהי זכרו ברוך

      ''

        24/4/12 06:27:
      נורית, הפוסט כולו וכל מילה וציור בו קולעים אל המקומות הרגישים ביותר. המילים נעלמות, והדמעות נשארות.. היקרים לנו נותרים תמיד נוכחים-ניפקדים בחיינו. ליבי אתך.
        24/4/12 03:18:
      (:
        24/4/12 03:12:

      יקירתי. עוד אני ערה כאן ומכינה בקפידה את 'חדר הזכרון', אני חושבת עלייך. בשל השעות, ידעתי שתהיי הראשונה לבקר בו. אז חשבנו אחת על השנייה. הפעם בהקשר הזה. תודה שבאת. את מוזמנת להקדיש, ביום הזכרון, זמן לקריאה לכבוד זכרו. ובטח עוד נדבר על זה.

      ואפשר, גם ביום כזה לחייך חיוך, אני מחייכת אלייך.

       

        24/4/12 03:10:
      זו פעם ראשונה שאני קוראת פוסט מהסוף להתחלה ואין לי מושג למה. פתאום תפסתי את עצמי עושה כך.
        24/4/12 03:08:
      השנייה חשבתי עלייך בהקשר הזה ואז באתי לראות אותך וזה מה שמצאתי. המון לקרא ובטח אפילו לא פסיק ממה שהיה האיש הזה.

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין