3 דורות שלא יודעים כמיהה לעצמאות ומדינה מזה,,,
בהמשך לכותרת אני מתכוון לחשיבות ההימנון הישראלי ולוויכוח סביב השירה או חוסר השירה של השופט הערבי נוצרי ג'ובראן,
ההימנון נוצר וניכתב בידי נפתלי הרץ אינבר ז"ל שנים לפני קום המדינה, כשהמדינה הייתה עדיין בחיתוליה ובגדר חלום רחוק ולא מציאותי, מספר היהודים בארץ היה מצומצם ובקרב היהודים בתפוצות לנסוע ולהתיישב ב"פלסטינה" השוממת ומוכת המלריה ולהיות חלוץ היה נחשב כמו להישתגע וחוסר אחריות אופיני של צעירים פורקי עול ומשמעת, כי האידיאל של היהודים בזמנו טרם השואה ובמיוחד לצעירים החילונים היה ללמוד ולהתבסס מבחינה כלכלית במדינות שהם נוכחים, ומעט מאוד צעירים וצעירות מורדים בהוריהם בעלי חזון וחדורים באידיאלים נעלים היו מוכנים לעזוב את סיר הבשר לסכן ולהקריב את עתידם למען הגשמת החלום הציוני.
הרצל החילוני היה אבי וחלוץ החזון הציוני שבמאמץ רב ובקסם אישי רב ניסה לשכנע את היהודים וממשלות להגשים את החלום של הקמת מדינה יהודית, וליכד סביבו חלק מהמנהיגות היהודית החילונית וצעירים משכילים ומהפכנים שאכן שוכנעו בצורך במהפך בחיי היהודים לחיות ולחזור לארץ האבות אחרי 2000 שנות גלות ולשנות את הדימוי, של הסוחר היהודי החי מעמלם של אחרים ולא בעבודות כפיים ואדמה.
הרוב הגדול של היהודים בתפוצות שהיה דתי בזמנו והכמיהה למדינה ועצמאות לא היתה בדמם אפילו ולמרות שבתפילות ובפסוקי התפילה זה התבטא, אבל כמו תוכים שמדקלמים משפטים ומדברים אבל לא מיישמים ולא מבינים את המשמעות, וזה נכון לא רק בנושא הציוני הזה חוץ ממיעוט קטן דתי שהתאסף סביב הרב קוק שהאמין בציונות ובכמיהה לשיבת ציון, אבל קבוצה זאת הייתה במיעוט בזמנו בקרב היהדות הדתית, וחבל מאוד שזה היה כך כי להשפעת הרבנים הייתה חשיבות גדולה לרוב היהודי ובמידה שהיו ציונים ועולים לארץ אולי גם רוב יהדות זו לא הייתה ניכחדת וניצולה מהשואה.
ואת המשך דרכו של הרב קוק רואים בתנועת הכיפות הסרוגות והגוש הדתי לאומי בימינו, שבעיני הוא גם בעייתי אבל זה כבר נושא לכתבה נוספת, בכל אופן מעט יהודים יחסית מהיהודים החילונים באירופה שהאמינו באמת ותמים לחזון של הרצל והציונות, וצעירים מתמרדים וחדורי התלהבות מהחזון הציוני, מעטים אלו, פתחו את הדלת להקמת המדינה ב48.
אחרי השואה לרוב הניצולים היה כבר ברור לחלוטין שהחזון הציוני הוא הפתרון הטוב ביותר לחיים בביטחון ועם האפשרות להגן על עצמם ללא תלות בחסדי הגויים, ואכן חלק גדול מהניצולים ניפרדו מהדת, עקב זוועות השואה ומהארצות ששתו את דמם ועלו לארץ וביססו והפריחו את הארץ שהייתה שממה ברובה, והביאו אותה להישגים שנחשבים בימינו אלה לנס וכפלא יחודי בעיני כל העולם הנאור.(וגם לקינאה רבה)
אך לא את סיפור תולדות הקמת הארץ הוא הנושא שרציתי לכתוב עליו, אלא את הרקע לסיפור של ההימנון הלאומי ובאיזו אווירה הוא צמח וכמה שבאמת הוא התאים למקום הנכון ולזמן הנכון, שניכתב ע"י בחור צעיר יפה תואר ורגיש, חסר כל רכוש ואמצעים ולפעמים גם חסר בית שנדד בחוסר מנוחה ממקום למקום ולא מצא מנוחה ונחלה לנשמתו, ומכתיבה ומשירה אי אפשר היה להתפרנס בימים אלו ולא פעם גם רעב ללחם, אך כל הקושי בקיום היום יומי לא שברו את רוחו וחלומותיו אהבתו כמיהתו לארץ וחלומו הגדול שתהיה ביתו ובית לכל היהודים הפזורים בעולם.
וחלומו וחזונו התגשם רק אחרי מותו, והוא עצמו דווקא לא חלם שדווקא השיר שלו יבחר להימנון הלאומי של הארץ שכל כך אהב שביטא באופן כל כך חד וברור את חווית העליה והתקומה של ישראל ושל מאות אלפים של ניצולי שואה ופליטים מארצות ערב שגורשו מארצותיהם לאחר הקמת המדינה ועלו לארץ, ואכן לא היה בזמן הזה שיר יותר מתאים מ"התקווה".
אבל לא לשכוח ההסכמה לחלוקת הארץ ע"י האו"ם הייתה רק בשטחים שבהם היה רוב יהודי מובהק, ובמקרה הזה לא היתה בעיה של לא יהודים כי היה רוב מכריע של יהודים, גבולות החלוקה של 48 היו חצי מהגבולות לפני 67 וארצות ערב והפלסטינאים ברוב גאוותם וטיפשותם לא להסכימו להקמת מדינה יהודית פצפונת בארץ ישראל ופתחו במלחמה במטרה להשמיד ולרצוח ולבזוז ולזרוק את מעט היהודים לים, אך למרבה תדהמתם הרבה הם נוצחו, ונטשו בבהלה כפרים וחלקי ערים שלמות בפחד ובהלה ופאניקה שהיהודים ישחטו אותם בדיוק כמו שהם התכוונו ותכננו לעשות ליהודים.
אך הגלגל התהפך למזלנו הטוב ולמזלם הרע והם מצאו עצמם כפליטים בארצות ערב השכנות, ושטח ישראל כמעט הוכפל. אותם הימים היו ימים הירואים ומשכרים מגודל הגשמת החלום אחרי 2000 שנות גלות, ואין כמו שיר התקווה שביטא את החלום בהתגשמותו והגשמתו. אך מאותם הימים ההירואים של תקומת המדינה ועצמאותה חלפו כבר 64 שנים ו 3 דורות של ישראלים חדשים נולדו לתוך המדינה ומקבלים את המדינה כדבר רגיל ומובן מאליו, ולא חשו את הכמיהה השורשית לארץ כמו אבותיהם, ושיר התקווה ניראה ונישמע בימינו כהימנון שעבר זמנו ואינו מדבר אל נישמתם וליבם, ואולי מדבר על לב היהודים שיושבים בגלות אך הם חיים שם מבחירה ואף אחד לא מונע מהם לעלות לארץ.
והיום הארץ מפותחת ומתקדמת אמנם יש עוד בעיות אך הן פתירות עם קצת רצון טוב ויכולת, ואם כי קיומנו כאן עדיין לא מובטח והאיום הקיומי נמצא ברקע אך השנים שעברו והדורות החדשים לא חשים את האיום כמוחשי כאבותיהם וחשים דווקא ביטחון. ויושבים בתוכנו 25% מהאוכלוסיה שאינם יהודים ו% מסויים גם באשמת הממסד הדתי ומשרד הפנים שרק גורם למיאוס מהדת והיהדות, בכל אופן זו עזות מצח וחוצפה לדרוש מהם לשיר את ההימנון הלאומי שמתאים ליהודים בלבד.
הימנון זה לא דבר קדוש הוא רק "סמל" שצריך לבטא את כולנו יהודים ולא יהודים, ויש לפתוח דיון ציבורי בנושא ולאפשר גם לאותו ציבור שההימנון לא מבטא וגם לא מבטא בצורה נכונה את הישראלים שנולדו בארץ, ולאפשר הימנון עם ביטוי אמיתי לאהבת המדינה שכולנו חיים בה ורוצים לחיות בה, ואולי ההימנון המתאים לכולם יהפוך גם לסמל הסובלנות ויגרום גם לאוכלוסיה שמתנכרת לנו ולא חשה שזו המדינה שלהם לתרום למדינה ולקהילה, ולהילחם על איכות החיים בה. |