כותרות TheMarker >
    ';

    הזוי-ת

    זה בלוג כזה, שמכיל כל מיני כאלו, סיפורים, סיפושירים ועוד.
    הוא ידידותי לסביבה, יש האומרים שאפילו נעים לקרוא בו. נו, אז אמרו.
    אגב, כל הזכויות שמורות לאפי גבזו. זה אני. שלא תגידו לא ידעתי, אכלו לי וזה וזה וזה. בסדר?

    ילדינו על כתפינו - יום העצמאות

    7 תגובות   יום שלישי, 24/4/12, 15:53

    יום העצמאות ה - 30 למדינה. כתפיו של אבי כבר נמקות. הוא מנסה להביט השמיימה לחזות ב"פלא" החדש שהגיע העירה, "זיקוקים" שמו, אך לא מצליח. הבן שלו, אשר יושב לו על הכתפיים והעורף, מונע ממנו להרים מבט והוא נאלץ להסתפק בהשתקפות ה"פלא" בשלולית המים שזלגה מהכבאית שעמדה הכן לכל פגע שהפלא ככל הנראה יגרום.

     

    להקת המחול העירונית, שהוקמה יום קודם, פיזזה על הבמה והרמקולים כווונו כך שכולם ישמעו את טפיחות נעלי ה"המגפר" על ריצפת העץ החלולה. גם הבמה הורכבה זה אתמול מתכולתן של ארבע מכוניות "אלטע-זאכן" שהולאמו לטובת האירוע הציוני. לאחר שסיימו לבעוט באלטע-זאכן, החליפו מחוללי הלהקה חולצתם והפכו ללהקת הזמר של העיר.

     

    יוסי, החבר שלי מהכיתה, היה הסולן, כי אבא שלו היה החזן של בית הכנסת של ההודים. אבא שלו היה גם הנהג של ראש העיר, אבל לא היה לזה קשר לכך שהיה לו קול של עורב אסמתי. הרמקולים שכמעט נפחו נשמתם מבעיטות המחוללים נאלצו כעת להתמודד עם יוסי, העורב ההודי הראשון של העיר.

     

    מאחור הסתדרו כל הבנות היפות. הן עמדו מהנמוכה אל הגבוהה כשחצאית הנמוכה ליטפה את הבמה וחצאית הגבוהה הייתה בעצם מיני נועז לתקופה. היה להן מראה של חליל פן נשי אך קולן וגם יופיין היה מותאם ליוסי, הסולן שחור- הכנף.

     

    הקלידן שעמד בזוית של 90 מעלות אליהן (העמדה בחסות המורה לטריגונומטריה) הקיש בקלידים עם כפות ידיים קמורות וסגורות כאילו תופף על תוף מרים. למזלנו הפלייבק כיסה על קול התיפוף החביב ושמר על קצב אחיד בין חבורת המזייפים לזיקוקים ולאנחותיו של אבי.

     

    הרמקולים השתתקו. הלהקה עדיין שרה אך מישהו ניתק את הזרם. העסק כבר גבל באזעקת אמת והסמיכות ליום הזיכרון נשמעה מוחשית מידיי. כעת הגיע תורו של ראש העיר לברך את נתיניו ומעלימי מיסיו. אבא הציע שארד מכתפיו כי זה זמן טוב לנוח וראש העיר לא כל כך מעניין. כמובן שחשבתי אחרת כי בתו של ראש העיר עלתה עימו לבמה ונורא רציתי לראות איך נראית בת של ראש עיר על במה. אבא נכנע והעביר אותי אל כתפיה של אמא שבדיוק הורידה את אחותי.

     

    בינתיים, אבא עשה תנועות עם הידיים לשחרור כתפיו אך זה גרר עימות עם נאמני ראש העיר שחשבו שאבא עושה לו תנועות "מזרחיות". ככה הם קראו לזה. אבל אבא הוא בכלל לא מזרחי, הוא ספרדי. כך הוא לפחות סיפר לי כשמרח לי מלא פלפל חריף בכריך לבית הספר. בסופו של דבר אבא הסביר להם שזה בגללי והם סלחו לו אבל לקחו לי את הסוכר המתוק שהחזקתי וירו עלי: "ילד, שלא תפריע לראש העיר, שמעת?" האמת שלא שמעתי כי הראש הזה של העיר, צעק כמו משוגע ברמקול שחזר לבלוע אופטלגין של רמקולים עם כל דציבל שעלה לו לראש.

     

    כשחזרנו הביתה חלמתי חלומות מלאי זיקוקים. הם נדחפו לכל סיפור ועלילה וצרבו לי את העיניים העצומות עד כדי קימת בוקר מוקדמת מידי. אמא ניצלה את ההשכמה הלא צפוייה ושלחה אותי עם פקעת חוטים לתפוס ולגדר מקום בפארק כדי שיהיה לנו מקום לעשות על האש לכבוד החג. הגעתי לפארק בשש וחצי בבוקר ופגשתי שם את כל החברים שלי מהכיתה. כל אחד ופקעת החוטים שלו. חילקנו בינינו את הטריטוריה באופן שווה והמתנו להורים ולכל השאר. באחת עשרה הגיעו ראשוני ההורים עם מנגל שהם כבר הדליקו בבית ונסעו איתו דלוק בתוך האוטו. מסתבר שזה חוסך זמן בדחק של הפארק. כל ילדי הכיתה באו לאכול אצל המשפחה הראשונה שהעזה להניח בשר לפני כולם לפני פרצופם הרעב של שומרי הגבולות.

     

    כשאבא בא כבר כעסתי כי חיכיתי זמן רב מידי אז הענשתי את אותו ועליתי על כתפיו למשך שלושת רבעי שעה. שיבין שאני לא יכול לשמור פה לבד על טריטוריה. הרעש היה נוראי ושמח גם יחד. תפנית אירעה כשהקבב היה מוכן ואז השתרר שקט מופלא בפארק כאשר כולם עסקו בפיצוח המתכון הסודי של כל מנגל וממנגל.

     

    יום העצמאות היה ועודנו יום מיוחד. כל משפחה בוחרת את האופן שבו היא חוגגת את החג. אין לחג חוקים, אין מצוות מדאורייתא. יש מנהגי רחוב, מוסכמות כלליות ותחושת עצמאות שיפוטית. איש הישר בעיניו יעשה. ירצה לטפס על טנקים בכיכר – יטפס. ירצה להקשיב לזמר השנה מזייף על הבמה – יקשיב. ירצה לנופף עשן – ינופף גם ינופף. עם ישראל מרגיש את עצמאותו ומביא אותה לידי ביטוי בכל מקום ומקום, גם על אי התנועה הציבורי.

     

    שנזכה לעצמאות אישית וקולקטיבית כל שנה ושנה. אמן ואמן.

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      מתחברת לענין ממקום אחר לגמרי...***
        27/4/12 08:52:
      * חמוד, מעלה זכרונות שלי כשאני הייתי ישובה על כתפיו של אבי ז"ל. כל כך אהבתי את הזיקוקים. תמיד אהבתי, גם היום.
      אחלה פוסט!!! משעשע:) מצטרפת לאיחולים. ****
        26/4/12 23:03:
      מקורי תודה
        26/4/12 20:55:
      הזדהיתי עם הכתוב. חמוד , משעשע וכל כך אמיתי.
      בעבר השתמשו ונעזרו בילדים ובכל מני כשרונות מקומיים לחגג,בערב קומציץ עם קרטושקס לזכר ימים עברו אקודאון וגיטרה.היום זמרים חשובים,ומנגל לאומי על כל פיסת דשא.כל אלה מבטאים חרות?
        26/4/12 05:46:

      "היו ימים, חבר.
      אך הם חלפו מהר.
      רקדנו וזימרנו "כה לחי",
      לחמנו מלחמות,
      חלמנו חלומות,
      היינו צעירים היה כדאי."

      אך המנגל נשאר כשהיה

      ארכיון

      פרופיל

      אפי גבזו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין