האם למציאות יש מטרה?

          אני לוקח כמובן מאליו את קיומן של מגמות כאלה ואחרות ברוח של העולם, השאלות האמיתיות הן האם העולם מתקדם לאיפשהו? והאם המגמה היא תמיד חיובית? אלו שאלות חשובות ואני אנסה לקרב אתכם אליהן.

          אחד הדברים המובנים מאליהם באידאולוגיות פרי המאה ה18 (מרקססיזם, אידאליזם, לאומיות) היא שהשינוי הוא תכליתי ולא שרירותי - אחרת כל המגמות האלה יראו מוזרות למדי. למה הכוונה? הבא נבדוק את האלטרנטיבה שסיפקו לנו גדולי המוחות. אם העולם הוא לא תכליתי (דהיינו, שואף לתכלית מסוימת) אזי זה סימן שהעולם שרירותי. שההתפתחות שלו (כולל הרוח האנושית) היא חסרת תכלית ומי שיכול (אולי) להעניק למגמות האלה תכלית הוא האדם.

          ראייה כזאת, מן ההכרח שלרוב תיגמר בסוג של אנרכיה כללית - שכן אם אני מכחיש את קיומן של מגמות כאלה ואחרות (בכללן, העובדה שדמוקרטיה היא התפתחות חיובית מן התיאוקראטיה\מונרכיות המקובלות), כולל מגמות מוסריות - סופי, גם אם אגבש תפיסה שלמה ובריאה משלי היא לגמור כאינדבידואל מוחלט מבחינת התפיסה הרוחנית של את העולם. עכשיו, תארו שכולם יעשו את הדבר הזה. שכולם יגלו את ה"סוד" הגדול הזה (בהנחה שהוא נכון) שהמציאות היא אימננטית בלבד, ללא תכלית ושעל האדם למצוא בעצמו את התכלית שלו ולהיות מודע לזה שהתכלית שלו היא שקר (שכן, היא אינה אמיתית משום שהיא עומדת בניגוד לאימננטיות, מדובר פה בבחירה חופשית) - תפיסה כזאת מעלה בקלות (לכדי העין) את האנקדוטה הפילוסופית של קאמי - הבעיה הגדולה ביותר של הפילוסופיה היית מאז ומעולם שאלת ההתאבדות.

          מנגד, ישנה תפיסה כי יש התפתחויות רוחניות בעולם, אך הן תכליתיות. התפיסה הזאת משתלבת מאוד יפה ברוח הדטרמיניסטית ומעלה אותה אפילו לרמת הרוח, שלא משנה מה אתה תעשה כאינדבידואל - מה שצריך לקרות יקרה איתך ובלעדיך. תפיסה כזאת, ובעצם המצב הפסיכולוגי הנובע ממנה (אתם יכולים לראות שלל דוגמאות בתרבות החלוצים הסוציאליים) אומר שאין לפרט חשיבות בתור פרט אלא רק בתור חלק מקבוצה, ממגמה. ואת האמת? גם זה נטול בספק מפאת הרלטיביזם הקיצוני שאפשר להוציא מן התפיסה הזאת.

          המצב כזה, הבן-אדם ישוב להרגיש את הריקנות הקיומית שמופיעה בשתי התופעות הללו - מצד אחד, בתור אינבידואל המודע לאבסורד שבחיים הריקנות ברורה לחלוטין, מצד שני האינדבידואל שנמצא בתור חלק לא אינטגרלי מקולקטיב שממלא תפקיד היסטורי מבין את חוסר החשיבות שלו ונתקל באותו ריק קיומי.

אז אני שואל אתכם - המציאות תכליתית? או שהיא שרירותית? ואיך אנחנו צריכים להגיב אליה?