0
מסעדה נחמדה במושב באזור השרון. שעות הערב המוקדמות. 6 נשים מרעישות נכנסות פנימה. אני מרגישה בלול תרנגולים. אותה תחושה. אני אחת מהן. נשים (לא תרנגולים). שלוש שעות אחרי זה..הרגשתי שאני עייפה. מוכנה לרוץ מהמושב היפה הזה לבד . עד הבית. רק להיות לבד.לברוח. אני טיפוס חברתי. לא מתחבר בקלות, אך חברותי בהחלט. הבעיה העיקרית שאני משתעממת מהר. מהר מדיי. ואני בעד כוח נשי. כי בעצם אין על נשים. אף גבר לא יצליח לעשות ולשלב כל כך הרבה דברים בכל כך מעט זמן. נשים יודעות לתקתק. אבל שיחות נשים. אנחנו מדברות על ילדים בעיקר .מי עושה מה ואיך אנחנו מדברות על נופש הקרוב. על שמלה ותיק חדשים. על ניתוחים פלסטיים, פדיקור, מניקור ולייזר. אנחנו מדברות על חנות סקס שפתחו בתל-אביב (ואף אחת לא הייתה שם) אנחנו מדברות על בעלים שלנו שעברו את משבר גיל ה-40. והכי הרבה על בגידות אצל אחרים. מי עשה ומה ואיך, ולמה התגרשו ולמה נפרדו מי קיבל מה ..וככה עוברות להן שלוש שעות.
האוכל היה מצויין. סלט הקייסר סוף הדרך. חבל שהזמנו רק בקבוק למברוסקו אחת לכולנו (לא נעים להזמין עוד כי רק אני שותה). ומתי זה ייגמר..המפגש המטופש הזה. והאמת..שאף אחת שם לא תצליח להתקרב אליי, לדעת מי אני ועד כמה אני שונה. נולדתי תום בוי..כנראה גם תום בוי אשאר.
טוב שיש עץ לימונים לטפס עליו ולקטוף את הלימון הצהוב הזה..
|