ביום הכיפורים הנורא ההוא, התעוררתי אל תוך בית בצום. גרתי אז אצל הורי בצפון העיר, למדתי באוניברסיטה, וליום הכיפורים אירחתי את חברתי תמי כי טובות השתים מהאחת.

בית הורי היה בית שומר מצוות. יום הכפורים הוחל בכל אונו, אימא שלי בבית הכנסת, אבא שלי הולך ושב, ואני לא מעיזה לחשוב על פת לחם למרות שבטני מקרקרת ברעב.

אני לא זוכרת מי מאתנו שבה מחו"ל האם הייתה זו תמי או שמא הייתי אני, אבל היו לנו המון נושאים לענות בהם באותו יום כיפור, חף מנשנושים ועוטה כובד ראש כמצופה. ב- 10 בבקר או שמא ב- 11 ניסר את החלל הקפוא בצום צלצול הטלפון. מי השתגע חשבתי ביני לביני, הרי מן הידועות היא שבביתי יום הכפורים אינו משאיר מקום לסטייה קלה כחמורה. אני לא נגשת לטלפון, אלוהים בעצמו מתבונן בי, לא אני ואבעט בדלי המסורת על תכולתו. הצלצול ממשיך בשלו. לא מדובר בצלצול עדין מהסוג שמציע עידן הטלפוניה הפילהרמוני. הטלפון שלנו  צלצל בקול רם וחד משמעי, כזה שמחייב הרמת האפרכסת אם אתה נמצא בבית.

עקשנותו של הטלפון הכריעה הרמתי את האפרכסת. גידי. גידי רוזנטל המתולתל מכיתת המשחק של נולה צ'לטון באוניברסיטת תל אביב היה על הקו. אילנה , הוא פנה אלי נרגש, אני מעיז לבקש ממך טובה ענקית כי אני יודע שאת בחורה אחראית. מה קרה שאלתי, גייסו אותי, ענה לי גידי, ואני לא אוכל להגיע לתיאטרון הבימה ביום ראשון כי נראה לי שהמילואים האלה יתארכו. עד שקבלו אותי להיות עוזר במאי, אני לא יכול להבריז ככה בלי להגיד כלום. תבטיחי לי שתתקשרי לתיאטרון ותסבירי להם שגויסתי. קבלתי על עצמי את המשימה וחזרתי לתמי.

ברחוב החלה תנועה חשודה של אנשים. מילואימניקים נראו במדי ב' יורדים במורד הרחוב לכיוון  יהודה המכבי, ציר תנועה מרכזי. קולות רדיו נשמעו מדירות השכנים, ואף אני העזתי לפתוח את הטרנזיסטור כדי להבין מה קורה.

בשעות אחר הצהרים כולנו הבנו שהגרוע מכל עוד לפנינו ומי יודע אנה אנו באים.

גדעון רוזנטל, בן לאה וחנן, נולד ביום ג' בתמוז תש"י (4.7.1950) בתל אביב.

במלחמת יום - הכיפורים השתתף בקרבות הבלימה ברמת הגולן ובקרבות הפריצה אל תוך המובלעת הסורית. ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973) כאשר הסתערה יחידתו על הכפר הסורי חאן-ארנבה, נפגע הטנק שלו והוא נאלץ לנטוש אותו. בדרכו חזרה אל כוחותינו, נתקל במארב של חיילים סורים ונהרג בחילופי האש. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקרית שאול. השאיר אחריו אם, אחות ואח.

מאז אני רואה אותו בעיני רוחי כמו משב רוח מתולתל, לבוש בסרבל, ביד אחת ספרים וביד אחרת מכל שבא אליה, ליד.שפע תלתלים מכסה את מצחו ומשתרג מעל עיניו. אני כועסת בלי כעס על הפרידה האכזרית. אני בוכה בלי בכי את לכתך בטרם עת.

הה ברברה איזו זנות המלחמה

שיר של ז'ק פרוור שתרגם גידי רוזנטל

 זכרי ברברה הגשם ניתך בלי מנוח על ברסט
ואת חייכת בלכתך
סמוקה, קסומה, רטובה כולך
בגשם
זכרי ברברה
הגשם ניתך בלי מנוח על ברסט
ואנו פגשנו זה את זו ברחוב סיאם
את חייכת
חייכתי גם אני

זכרי ברברה

את שאת שמך לא ידעתי
את שאת שמי לא ידעת
זכרי
זכרי את היום ההוא
אל תשכחי
איש ביקש מחסה בפתח בית
והוא קרא בשמך
ברברה
ואת רצת אליו בגשם
רטובה קסומה סמוקה
ואת הטלת עצמך בין זרועותיו
זכרי זאת ברברה
ואל תתרעמי אם דיבורי ישיר מדי
זו דרך דיבורי אל כל אשר אוהב
אף אם ראיתיו רק פעם
זו דרך דיבורי אל כל האוהבים
אף אם לא הכרתים כלל
זכרי ברברה
אל תשכחי
את המטר הטוב המאושר
על פנייך המאושרות
בעיר הזו המאושרת
המטר על הים
על מחסן הנשק
על ספינת הדייגים
הה ברברה
איזו זנות המלחמה
ומה בא עלייך עכשיו
תחת המטר הזה של ברזל
ואש ופלדה ודם
והוא שאימץ אותך בין זרועותיו
בלהט אהבים
המת ואבד, או חי הוא עדיין
הה ברברה
הגשם ניתך בלי מנוח על ברסט
אבל אין זה אותו דבר
והכל נשבר ונקרע
זה גשם של אבל נורא ועגום
אף לא סופה היא
של אש ופלדה ודם
רק סתם עננים
שמתפגרים כמו כלבים
כלבים שנעלמים
במים הזולגים על ברסט
והולכים להירקב אי-שם
הרחק הרחק מברסט
ממנה שריד לא נותר.