בטח לא חשבת אף פעם שתוכר ביום מן הימים כחלל צה"ל שנפל במערכות ישראל. בטח לא חשבת גם שאמא תוכרז באופן רשמי כאלמנת צה"ל. ובטח לא דמיינת שאני אגדל להיות יתום צה"ל. אני שונא ימי זיכרון, והנה שלי התחיל ממש עכשיו, בין השורות שאני כותב לך כאן, עוד יום כזה ארוך במשרד, אני חושב שפעם אחרונה שצפירה תפסה אותי בכביש חוץ מהיום בערב, היתה לקראת סוף השירות שלי. וזה היה ממש מזמן. אני? אני בחיים לא חשבתי שאני אהיה יתום צה"ל, וזה אף פעם לא ייגמר הסיפור הזה של היתמות.

אני מחר לא בא. מירב בתשיעי ולא בא לי להתרחק, יש לי גם אימון בשבע בבוקר ואז אני גם צריך לאסוף את עילי מבית הספר. בקיצור זה לא מסתדר אבא. שונא בתי עלמין צבאיים ביום הזיכרון, עדיף ככה רק אני ואתה, בין השורות ובין הדמעות, יותר נוח לי אתה מבין? כן היא צריכה ללדת ממש עכשיו, שבוע שבועיים גג. כן זו בת. הולכת להיוולד לך עוד נכדה. אם היית בין החיים היום היית אמור להיות בן שבעים ושתיים, לעיתים אני עוד מעז לדמיין מה היה קורה אילו היית בין החיים, ואיזה מן סבא יכולת להיות.

עוד יום זיכרון. אני לא מרגיש נוח אם להודות באמת. מחכה שזה ייגמר, מזל שמחר עילי בא. ככה נשחק קצת בבית ונשתולל עד הערב, זה יכהה קצת. מזל שאין לנו עכשיו טלויזיה, זה הכל היום דיגיטלי וכולם רצים קדימה. מעניין אם אתה היית נשאר באקדמיה או מגיע להייטק, מעניין. לא הרבה אחרי יום הזיכרון הקודם מירב ואני נישאנו, עילי המקסים שלי גדל בעוד שנה ובלי נדר מירב תלד ואני מוכרח להודות שאני מחכה לזה בציפייה. כל זה בפחות משנה ולא תמיד אני מספיק לספר לך הכל.

לתומי חשבתי באיזה יום איך זה יהיה להביא פעם את עילי אליך לבית העלמין ולהסביר לו. אולי בכלל עדיף לחסוך את זה ממנו? אולי נחכה שאחותו הקטנה תגדל ונבוא בעוד נגיד, חמש שש שנים עם שניהם ונסביר להם? ואיך בכלל אני מגיע לחשוב על הדברים האלה? כנראה שאני מזדקן והיתמות שלי מזדקנת יחד איתי. ואיזה טבעי זה בשביל עילי שיש לו אבא? שיש לו אותי. כשאני הייתי קטן המשפחה שלי כללה את אמא ואותי, וזהו. זה היה עולם נטול אבות, עד שהסבירו לי שיש חלק חסר בסיפור הזה, בכלל לא הבנתי למה צריך אבא.

מותר קצת לשקוע בימים כאלה, לצוף על רובד שלם של מחשבות וספקולציות. לחלום קצת, לחשוב הרבה, לחשב חישובים של בן כמה היית כשקרה כך וכך, וסתם לדמיין אותך איתי בבריכה, או רודף אחרי כשהורידו לי את גלגלי העזר באופניים. אף פעם לא היית שם, לפעמים הייתי חושב עליך וזה היה עובר. את העצבות גיליתי היטב כשהתבגרתי והבנתי מה באמת קרה, ואיך זה באמת מרגיש כשחיים שלמים נגדעים ככה פתאום.

ותמיד יש את הלוגיסטיקות של יום לפני שנוסעים לבית העלמין. מתי לקום, מי נוסע, כמה נוסעים, מתי יוצאים, מתי חוזרים, הספקנו, לא הספקנו, מעניין אם היית שותה וויסקי? מעניין איזה מן אבא היית יכול להיות. אני מקווה להיות אבא טוב, ממך אני מכיר רק תמונות והיית שמח מאוד בתמונות. זאת זכות מאוד גדולה להיות אבא. אוי ולא סיפרתי לך קנינו דירה חדשה, טוב החוזה ייחתם כנראה רק ביום ראשון, אבל אתה יודע אני מעדכן. היום אמא צלצלה, ובאותה נשימה שהודעתי לה שלא אגיע מחר לבית העלמין, בישרתי לה על על החוזה, ואם הכל יהיה בסדר אז אכן ביום ראשון זה ייסגר.

מעניין אם הנכדה שלך תצא ג'ינג'ית,יש שם איזה עניין גנטי היות וגם אתה היית ג'ינג'י. יבואו מחר לטכס אלפים. תהיה צפירה, יהיו נאומים, בטח יגיע איזה שר עם שני מאבטחים, אב שכול יאמר קדיש, הנחת זרים של איזה מאה רשויות מקומיות, ואז יהיה מטח של כבוד. משנה לשנה נעשה שם יותר ויותר צפוף בנהריה. שנה שעברה הם עוד סגרו שם דרכי גישה והיינו צריכים ממש לרוץ לטכס. שנה הבאה אני אגיע. קצת מפחיד אבל בשנה הבאה אני כבר בן ארבעים. עברתי אותך בגיל כבר ממזמן. והכי מצחיק שזה עדיין כואב יותר משנה לשנה ואני לא מבין למה. יש ימי זיכרון שאני פשוט מעדיף לקבור את עצמי ולא לצאת. השנה אני כבר סוחב את זה מיום השואה. לך תבין את היתמות הזאת.

היום נזכרתי בדרך לעבודה שפעם בטעות שלחו לי תעודה של אלמנת צה"ל ממשרד הביטחון. כן זו היתה טעות מחשב והפקידה לא שמה לב והמפקד שלה לא הפסיק להתנצל. תעודה של יתום צה"ל הם עוד לא הנפיקו למיטב הבנתי, אבל כן יש עמותה ולא בא לי ממש להיות חלק ממנה. הכל היום זה פוליטיקה ועולם כמנהגו נוהג. אתה כבר חלל צה"ל כמעט ארבעים שנה, אמא אלמנת צה"ל כמעט ארבעים שנה, ואני יתום צה"ל כבר כמעט ארבעים שנה. זה מלא זמן ואצלך הכל קפא בנקודת זמן אחת.

ככה נראה יום הזיכרון אבא. זוועה. כל שנה מחדש. עוד כתבו שיר על הילדים של חורף 73', ותמיד יוצא שאני שומע אותו באוטו לא משנה אפילו מאיפה לאיפה. בטח גם מחר הצפירה תתפוס אותי בכביש בדרך לעילי אבל אל תדאג, כולם באים מחר לעמוד שם לידך. לא ממש יודע איך לסיים, בדיוק כמו שאני לא ממש יודע או לא ממש נוח לי להיפרד ממך שאני בא לבקר אותך בבית העלמין. מצד אחד אני לא רוצה להיפרד, מצד שני אני לא יכול פשוט לאפסן את היתמות שלי ופוף להעלם. מי שהמציא את היתמות לא לקח הרבה דברים בחשבון. אני אף פעם לא מבין איך יש את התמונות שלך מניף אותי כשהייתי תינוק, ואיפה אני היום ואיפה אתה.

כנראה שככה זה מרגיש לי בתור יתום צה"ל ביום הזה. אולי דווקא ביום הזה אני קצת פחות מחמיר ומרשה לי לדמיין שאתה כאן ממש מאחוריי קורא את מה שאני כותב לך, ואני יודע שממש לא, ואז זה עובר. אני ממש לא אוהב להיות יתום צה"ל, אני בטח שגם אתה לא אוהב להיות חלל צה"ל. יחד עם זאת אני כן מאוד גאה להיות הבן שלך, השארת כאן חתיכת חור גדול ואבסטרקטי, ואיזה ילד מגודל עם קצת דמיון שהיה נותן הכל ולו רק בשביל חמש דקות להכיר אותך. מלחמה אחת. אתה כבר לא.

לילה טוב אבא,

עמית