העצב אין לו סוף

לבנון, כביש דמשק ביירות, 1982, בעיצומה של המלחמה, הפוגה וכניסה להפסקת אש, אחרי לחימה קשה, הפגזות ועייפות, כמו גם דאגה לחברים שאיתך ולאחרים באזורי קרבות אחרים, מנותקים מהבית, מהארץ, מהחדשות ומנורמליזציה, מצאנו חברי ואני, כוח סדיר של גולני לוחמים, מעט זמן למנוחה והתאוששות.

אני והחבר'ה  "שפוכים" סביב, שרועים על האדמה בניסיון לתפוס קצת מנוחה ורגע של שקט. בקשה צנועה לכאורה, אבל מוגזמת בתוך כאוס המלחמה. אנוכי כאחד מפקדי הכוח מבקש להדליק אש כדי להרתיח מים לקפה. אוסף מעט ענפים יבשים, צורר אותם לערימה קטנה. לילה קודם הצלחנו לקבל מעט אספקה טרייה אחרי שבוע של מנות קרב, וגם מעט עיתונים המספרים על הקרבות העזים שמתחוללים בשטח .אני לוקח לידי עיתון ומניח אותו ליד ערימת הענפים היבשה, כדי שזה ישמש אותו להדלקת האש בעוד רגע.

גם אני עייף ומת לתפוס תנומה אבל משהו בעיתון הזרוק בדרך אגב על הקרקע גונב את תשומת הלב שלי. עייני מתמגנטות לאותיות ולמילים הכתובות בשחור, בכל גופי גוהר מעל לעיתון, קורא את הכתוב, קורא וקורא שוב ולא מבין מה קורא. המילים על דף העיתון ברורות לגמרי אבל המודע שלי מסרב להאמין למה שרואות עיני- מודעת אבל, אחת מיני רבות, המבשרות על נפילתם של לוחמים רבים, רבים מידי, מנוסחת שחור על גבי עיתון: " רס"ן צדוק בן מנחם ז"ל, נפל בעת מילוי תפקידו".  מעט מילים שחדרו לתודעה בעוצמה גדולה, אחרי שהתנגדתי לאשר קראתי...."לא יכול להיות שזה מה שכתוב", אני חושב ומסרב להאמין... "זה לא יכול להיות" וקורא שוב ואט אט מרגיש איך הדם אוזל מגופי ואני נתקף רעד ופחד. אני מבקש מפקוד שלי לקרוא המודעה, לוודא כי אכן קראתי נכון השם ....

הימים כאמור ימי מלחמת שלום בגליל, הקשר עם הבית מועט מאוד אם בכלל ובכלל לא ניתן לצלצל הביתה ולקבל אישור לידיעה הארורה שזה עתה קראתי.

מיד מתארגנים להסיע אותי הביתה, (במסוק שמפנה פצועים מהחזית)  נפרד מחברי שומע מהם מילות נחמה שעוברות ליד אוזני, עדיין לא מאמין שהידיעה אפשרית. כל הדרך הארוכה הביתה, שמעט ממנה אני זוכר, אני מתפלל שזו טעות וכשאגיע למשפחה הכל יהיה בסדר והורי ומשפחתי יבואו לעברי, יחבקו אותי ויגידו "דאגנו לך" "טוב שחזרת".

מרחוק, אי אפשר היה לפספס את אוהל האבלים הסמוך לבית. הבשורה המרה הפכה ממשית. הספק שעוד נותר בי כל הדרך הביתה והתקווה התפוגגו ברגע ואת מקומם תפס פחד גדול. לא ידעתי איך אוכל לנחם את אימי שהיתה קשורה לאחיה האהוב כאילו היה בנה, את סבתי ואת סבי שאיבדו את בנם ואת בני המשפחה האחרים. לא ידעתי איך אני אוכל לעכל את הידיעה הקשה, את האובדן שלא ידעתי כמותו מעולם, עד אז.

המציאות חזקה והחיים חזקים אף הם. יש מי שנושאים את היגון כל חייהם, כמו אימי היקרה, שתבדל לחיים ארוכים ויש מי שמתאוששים וממשיכים הלאה, נושאים בליבם בצער ובאהבה את זכר הנופלים.

 רס"ן צדוק בן מנחם, אחיה האהוב של אמי, דודי היקר, מפקד בשריון, בן 33 נפל בעת מילוי תפקידו, הותיר אשה וארבעה ילדים.  נהרג בחילופי אש שהתנהלו עם מארב סורי אליו נקלע, במהלך מלחמת שלום הגליל.

יהי זכרו וזכרם של הנופלים כולם, ברוך.