המלצת המחבר: להבנה מיטבית של הרצף העלילתי המורכב, מומלץ לקרוא קודם את ימים קשים. בטני המתה. הגפילטע והחריימה מליל אמש הוכיחו שעדיין רב המרחק עד לקיבוץ הגלויות הסופי והשד העדתי איים להתפרץ בבטני כאילו מעולם לא הוכנס ונפקק בבקבוק. כל זה לווה בתחושה שהקניידלך מינה עצמו לשומר המעבר בין הקיבה למעי, והדרך, לכשיגיע הזמן, לא תהיה סוגה בשושנים ובטח ובטח לא סוגה עילית (בניגוד לקטע הזה, כמובן). בחנתי את האפשרויות שניצבו בפני. לחזור לישון נראה מעשה חסר אחריות לאור הקטטה שהלכה והתבשלה בבטני, אך גם פעילות יתר לא נראתה רעיון מוצלח במיוחד בשעת בוקר מוקדמת זו ובהתחשב בנסיבות שלעיל. "חברים, תחליטו" אמרתי "אוננות לא טוב. חיזור אלגנטי לא טוב. שו?" בשלב זה עשיתי חשבון נפש. יצא מספר שלילי. "משהו חייב להשתנות ומהר", חשבתי לעצמי. השינוי הגיע מהר משחשבתי. הוא התבטא בהמיה קלה בבטני ובתחושת אסון מתקרבת של תנועה חד סטרית מן המעי ולחוץ. השוטרים, שהחלו לחוש משהו fishy באויר שאלו אם אני מעדיף שיפוצצו אותי כאן ועכשיו במכות או שעדיף שנעשה זאת באופן מסודר בתחנה, לאחר מילוי הטפסים. לאחר משא ומתן קצר, סוכם שלאור הסבל שחויתי ממילא הלילה תסתפק משטרת ישראל באלימות משטרתית סטנדרטית off the record בתנאי שנעשה זאת בחולות ראשון לציון, שם, עם קצת מזל, יתכן ויתקלו בגופה, מה שיאדיר את מעמדם אצל המפקד. "כל עוד הגופה לא תהיה אני" התלוצצתי, ונעניתי בהליך של שיפוט מהיר בפצצה לפנים. Off the record, כן? אמר שוטר א.
"?Awake? What are you dressing" הקפיץ אותי SMS טועה נוסף בעודי מדדה במעלה חדר המדרגות. Asleep, עניתי בדמעות, Asleep. המשך ל "כריות נוי". |