כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    Serenity now, insanity later

    קישון וסיינפלד מתהפכים בקברם.
    הומור שיפיל אתכם מהרצפה לכיסא.
    לא לעדיני נפש, נרתעי גסויות ועבדי תקינות פוליטית!

    0

    אוכל, קדימה אוכל

    0 תגובות   יום רביעי, 25/4/12, 11:14

    קבעתי לאכול עם החברה במסעדה.

    אצלנו זה לא קל. לך תקים ממרבצם הסטלני חבורה של רווקים ורווקות מזדקנים ולמודי אכזבות ותשכנע אותם לצאת מהבית.

     

    "אכלתי ארוחה גדולה בצהריים" סחה לי ידידתי. וואללה, ואני אכלתי פלאפל בשבוע שעבר. בינינו, אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה. אני אוכל שלוש ארוחות ביום, ולכל אחת מהן אני מגיע רעב ככלב אשפתות מקסיקני.

    אחרי סדרה של משאים ומתנים מייגעים שכללו תחנונים ("בבקשה בואי"), איומים ("בוא או שאפתח לך ת'תחת"), הבטחות ("יש שם מלא כוסיות, אחי") והתייעצות טלפונית עם עורך דין ("האם בחברות יש נוהל מחייב של מספר ארוחות ערב משותפות בשנה?" ניתוק) הצלחתי לארגן חבר וחברה.

     

    התמקמנו במסעדה חדשה שזכתה לביקורות מהללות במספר עיתונים.

    "לי-מונדה, לה-זניה ולו-בסטר" שלפתי את סדרת בדיחות ההזמנה השחוקות שלי אל מול המלצרית, שקלטה בשלב זה שנפל עליה לץ, והתנחמה מן הסתם בציפייה לטיפ מכובד (Yeah, right).

     

    "בואו נעבוד כמו האוסטרלים" הציע חברי, "במקום שכל אחד יזמין משקה לעצמו, כל חבר יזמין סיבוב בתורו. הדבר יחזק את תחושת החברות והשמחה תהיה גדולה".

    "סבבה" אמרתי, "תתחיל".

    בהכרותי את מגבלות השתייה של החברה, שהדבר היחיד האוסטרלי בהם היה שאחרי שתי בירות לא ניתן היה להבין מילה ממה שהם אומרים, מה שאצל האוסטרלים קורה כמובן עוד לפני הבירה הראשונה, תארתי לעצמי את התרחיש הבא: "הוא יזמין סיבוב, היא תזמין סיבוב, אני אזמין חשבון".

     

    הזמנו שני "הוגן זוגן" ואחד "שלוכן שטופן".

    "מאיגרא רמה לבירה עמיקתה, ממש 'שתן שותן'" חשבתי לעצמי לאחר הלגימה הראשונה, אך מטעמי תל אביביות הסתרתי את תחושותי מהחברה. הדבר קרה לי בעבר גם עם סושי, סביח פיוז'ן, מרק שום ועוד מספר ניסויים קולינריים נועזים של שפי ארצנו.

     

    המלצרית הגיעה שנית. "אחד חומוס פול, שני צ'יפס וסלט ערבי" שלפתי בדיחה ממגירת "את סבא שלי העיפו מהגן בגלל הבדיחה הזאת". המלצרית החלה להראות מודאגת, אך מכיוון שבמסעדה יוקרתית עסקינן, חייכה והמשיכה כאילו לא קרה דבר.

    הזמנו מספר מנות שלפרט את שמותיהן עלול להוות אתגר גדול מדי בשביל המקלדת וקיווינו לטוב.

    "עוד 'הוגן זוגן'?" שאלה המלצרית. הזמנו סיבוב נוסף של "הוגן זוגן" ו "שלוכן שטופן" ושקענו בשיחה נעימה על ענייני היום.

     

    "מה קורה עם פוקאצ'ת קרם הכמהין?" שאלתי את המלצרית לאחר כעשרים דקות של המתנה מורטת עצבים.

    "כרגע יצאה" אמרה המלצרית.

    "אז תמסרי לה שהתקשרתי" אמרתי.

    טיק לא רצוני עיוות לרגע את פניה הנאות, אך כמקצוענית אמיתית חייכה בנימוס, סבה על עקביה ונעה בזריזות לעבר המטבח. "אגרויסה תוייכס, אגרויסה נייחס" חשבתי לעצמי בעוקבי אחרי עכוזה העגלגל המתעכס לו מצד לצד בשובבות, "אולי אשאיר טיפ למרות הכל".

     

    "עוד הוגן זוגן?" שאלה פעם נוספת כשהגיעה עם המזון וראתה שכוסותינו על סף ריקנות. "מעניין אם צמחים משתכרים" חשבתי לעצמי כשאני פוזל לעבר העציץ אליו שפכתי במהלך הערב את ה "שלוכן שטופן" שלי.

     

    "אני מציע שנגוון" אמר חברי, "תביאי לנו את הוויסקי הכי טוב שלכם".

     

    את הערב סיימתי בדפיציט של שבע מאות שקלים, לא כולל שרות.

     

    כשחזרתי הביתה העפתי מבט בדף ההוראות שנתנה לי התזונאית בביקורי האחרון.

    "אשה חכמה" חשבתי לעצמי, "אין כמו שתי פרוסות לחם קל, קוטג' ועגבנייה".

     

    המשך ל "קנגורו".

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה