דפיקה חזקה וחסרת סבלנות בדלת העירה אותי. מישהו מהצד השני, רצה מאד להכנס. תלשתי את עצמי מהמיטה הצבאית הצרה ומיהרתי אל דלת הכניסה, בחדר השני. מדליקה בדרך את האורות. דפיקה כזו מחייבת אורות נאון, הנסיון לימד אותי, שאנשים חסרי סבלנות מעברה של הדלת הזו, מצריכים לרוב שימוש בהיר בכל החושים. פתחתי את הדלת. מעברה עמד בחור מלוכלך ושתק. אף אחד מאיתנו לא זז ולא אמר שום דבר. אחרי כמה רגעים הבחור אמר בשקט "יש לי פה מישהו..." מהרכב יצא בחור אחר, סוחב גבר צעיר פצוע, מדמם וקרוע בגדים. הם הכניסו אותו פנימה בשתיקה. הבחור הפצוע הונח על מיטת הטיפולים בחדר הראשי, ושני המלווים נסוגו לצד החדר נמוגים לתוך הצללים. הבחור הפצוע, על מיטת הטיפולים, גנח בשקט. עיניו עוצומות בחזקה, מסרבות להביט סביב. ניגשתי אל הפצוע, עוטה כפפות על ידי, מושיטה את ידי אל חזהו, שם נראה היה כי קרעי בגדיו הם החמורים ביותר. "אל תגעי בו" אמר אחד הצללים. "אבל קשה לו לנשום" אמרתי. "תדאגי שימשיך לנשום." אמר הצל. הפצוע פקח את עיניו בהפתעה. מביט בי במבט שלא אשכח לנצח. יאוש, פחד ומוות היו במבט הזה. מעולם לפני כן, בכל 19 שנותי לא ראיתי את מבטו של המוות לפני כן, ואף על פי כן, באותו הרגע, ידעתי היטב מה משמעות המבט ההוא. הסטתי את קרעי חולצתו של הפצוע. הוא היה צעיר, אולי בגילי ואולי אף פחות, הבטתי אל תוכו. אבריו הפועמים היו חשופים וגלויים. מותו היה עניין של דקות ספורות. הוא ליווה אותי במבטו, שותק ומלא איבה. בעדינות התחלתי לאסוף את שניתן היה לאסוף, הנחתי תחבושות גדולות על הפתח שנפער בו, וכיסיתי אותו בסדין נקי. מזגתי מעט מים לקערית וליחלחתי את שפתיו. מבטו המשיך להיות מבוהל ומלא יאוש. קולות אנשים נשמעו מבחוץ, דלת חדר הטיפולים נפתחה וגבר ושתי נשים צעירות נכנסו אל החדר. הגבר ניגש אל המטופל שלי ופנה אליו בערבית. הפצוע, הסיט את מבטו ממנו. שותק. - סטירה מצלצלת - ושוב אותה שאלה. אחת הבנות שלפה לוח כתיבה ועט. לגבר, לא היתה שום כוונה להמתין בסבלנות לתשובה. הוא המשיך לירות צרורות של שאלות, מטלטל את הפצוע וצועק. הבעת הכאב על פניו של הפצוע היתה ברורה. הוא החל לענות בקול חלש על השאלות. עמדתי מהצד, נדחקת ממגע עם המטופל שלי אל מאחורי גבם של החוקרים. מצאתי את עצמי, עומדת לצידו של אחד הצללים. "מטען חבלה גדול התפוצץ לו בידיים בזמן שהרכיב אותו במרתף בית" אמר לי הצל, " חייבים לדעת מי היו השותפים שלו". "הוא עומד למות" אמרתי בשקט. "ברור" אמר הצל "אין לנו הרבה זמן". ניגשתי ועמדתי לצידו של החוקר, מנסה בכל כוחי, לשמר את הכרתו של הפצוע. האמבולנס הגיע. החוקר ניסה עוד לדובב את הפצוע שלי, אבל זה כבר איבד את הכרתו. הנחנו את הפצוע על האלונקה. עטפתי אותו בסדין הלבן. הוא נראה שלו ונקי. פניו פני ילד. האלונקה התגלגלה לתוך האמבולנס שנסע משם ללא סירנות. הסתובבתי חזרה אל חדר הטיפולים, הצללים והחוקר ופמלייתו נעלמו. רק שאריות חומרי החבישה, ועירבוביית הסדינים המוכתמים היו עדות למה שתרחש כאן עד לפני רגע.
נשבעתי להציל כל אדם. להשתמש בידע ובכישורים שלי לסייע לכל חולה ופצוע. וכך עשיתי. יום הזיכרון לחללי צה"ל, מחזיר אותי תמיד דווקא לאירוע הזה. בו חייל של צבא אחר, אוייב, הפך לחוויה הכי משמעותית בהבנת משמעות החיים עבורי. ויום העצמאות שלנו, בו הצהרנו על זכותנו לחירות ומדינה משל עצמנו, הוא תיזכורת כי זוהי זכותם של כל בני האנוש, גם של אלו הבוחרים לשנוא ולהלחם בנו.
|