"זה שנה ומשהו" - דנה ברגר- למילים של יזהר פרונט ז"ל שאהב לאסוף פטריות ולהכין מהן חביתות
אתמול, קיבלתי אל תיבת הדוא"ל שלי תזכורת כואבת. ערן, בן מחזור שלי מהריאלי בחיפה, השיב אל מול עיני את יזהר פרונט ז"ל שלמד איתי בכיתה המקבילה בביה"ס "אהוד" בחיפה ואחר כך בריאלי.
יזהר, שהיה מיוחד כל כך, ואינני כותבת "מיוחד", כי הוא מת. כי כזה היה יזהר בעל תלתלי הזהב. בהכל. בן יחיד שקיבל סירוב מאימו לשירות ביחידה קרבית, אבל נהרג בתאונת דרכים כששירת ביחידת המחשבים של צה"ל, בעת שובו מטיול בסיני.איזה מוות מיותר !!! יזהר כתב שירים. לאחר מותו כינסה אותם אימו בספר. אתמול כתב לנו מייל ערן אפלבאום בן מחזור מהריאלי, וסיפר שהיום יושמע שירו של יזהר "זה שנה ומשהו" מפיה של הזמרת דנה ברגר במסגרת הפרוייקט של גל"צ "עוד מעט נהפוך לשיר".
"יזהר היה חברי הטוב יותר מילדות ועד גיל 19" כתב היום יורם מארק רייך, שכל הנעורים שלנו , היה זכור לרובנו כמקים להקת הרוק " "קילר הלוהטת"."את השיר העצוב ביותר שלי כתבתי עם מותו", סיפר יורם. כרמלה אפרת, שלמדה איתנו סיפרה היום בגלי צה"ל: "הכרתי את יזהר מגיל 3. יחד הינו אוספים פטריות ומכינים מהן חביתות. מדי יום, כשאמא של יזהר היתה הולכת לישון הוא היה מגיע עם שתי שקיות. בכל אחת ביסקוויט פתי בר וארבע קוביות שוקולד. זוה יתה ארוחת גורמה הטעימה ביותר... "הייתי ידידת ילדות אפלטונית קבועה ויציבה, והוא היה כמ בן משפחה שלי" מספרת כרמלה. גם אני זוכרת את הבית של כרמלה, את אמא שלה ואת אחיותיה.היינו משחקות בבויידם בבית של ההורים שלה. בויידם גדול ומואר, שהיה בו כל כך הרבה מיסתורין, לעומת חדר ילדים רגיל, החשוף לעינם של אבא ואמא בכל רגע... יזהר המיוחד, שתמיד היה לו "משהו אחר" לומר על דברים, היה גוזר במספריים את הסיגריות של חבריו" ,סיפרה היום כרמלה. ובינינו, איזה ילד אחר היה עושה דבר כזה במקום לעשן, ולהרגיש גיבור גדול ?..."ילד טוב מבית טוב, כמו שהיו אומרים פעם , ויזהר היה כזה "לפי הספר" - בנם היחיד של אחות , והרופא המחוזי של חיפה והגליל המערבי בקופת חולים כללית, שהלך לעולמו כאשר יזהר היה בן 15. באוגוסט 79' ביקר יזהר בביתה בפעם האחרונה, "ואז", היא מספרת, "החל קשר אחר, לא רק הידידות שהיתה ביננו עד אז".
אבל, ימים אחדים לאחר מכן, יזהר נהרג. קודם לכם, הוא וחברו שנהרג יחד עימו, דיממו קשות,אך לא קיבלו עזרה רפואית בזמן. "מותו השפיע עלי בשני מישורים: לא מצאתי כל כך מהר ידידות כל כך עמוקה וגם - הלכתי ללמוד רפואה". "יזהר היה בן יחיד ועטוף בצמר גפן. זו היתה תחושה של סוף העולם שיכול לקרות משהו ליזהר".
לבנה היחיד בן ה-6, העניקה שם אמצעי : זהר, בלשון הווה , לזיכרו של יזהר שהיה חלק מחייה. יחד עימו היא גרה בבית בו גדלה , בית אחד מביתו של יזהר, וכמה בתים מהבית שבו אני גדלתי מגיל ארבע וחצי ועד שעזבתי, לפני למעלה מ-30 שנה. " עד היום יש כאן פריחה של חרדל השדה", מספרת כרמלה , ,ואני זוכרת ואזכור תמיד את עץ החרוב אליו היינו הולכים". הרחוב הזה, בכרמל בחיפה, בשכונה ירוקה כמו של פעם, בתים המזכירים ניחוחות של בית אמיתי ולא מגדלים לבנים וקרים. הרחוב הזה מזכיר לי כל כך הרבה. לפעמים אני מתגעגעת אליו, לימים של תום הילדות, שהיו מלווים גם ב"חיים האמיתיים" של מאבקי כוח בין ילדים,לא תמיד היה קל ולא תמיד נעים, אבל למרות הכל עטוף בתום, חום ואהבה.הרבה "גומי" ו"קלאס", ונקודת המיפגש של הילדים שהיתה ממש בכניסה לביתי שהיתה משותפת לעוד ילד מהכיתה שהיה בוועד הכיתה. משם היינו הולכים לריקודי עם ב "אורנים" ולאכול חומוס ב"פינג'ן". אבל, לעיתים אינני יכולה לעבור בו, ברחוב הזה, בגלל כל אלה שאהבתי כל כך, שהיו החלק היציב והמגן והעוטף של חיי, ואינם. היתה לי סימפטיה מיוחדת ליזהר. הייתי ילדה ונערה ביישנית,כותבת המון, מראיינת,חוצה קווים, אבל מעל לכל ביישנית. הערכתי מאד את הייחודיות שהביא עימו, שהיה שונה מאד מבנים אחרים, את הרגישות וראיית העומק פנימה. מותו, בגיל 20, הכאיב לי וציער אותי מאד.
כל כך הרבה שנים חלפו מאז, ואיש איש בשיגרת חייו. אבל, הגיל, החוויות וסערות החיים, העליות והמורדות, ההצלחות והנפילות, החיבוקים וסטירות הלחי, ההמראות והמהמורות - כל אלה מעניקים לנו מבט אחד לגמרי על החיים. על הכל. גם כשחייל נופל בקרב, הלב מרגיש אחרת כשאתה ילד ונער, ואחרת לגמרי כשאתה אומר לעצמך בשקט בלב: "זה היה יכול להיות הילד שלי".
אתמול, כל כך הרבה שנים אחרי, הכל נפתח מחדש כשקראתי את המייל ששלח לנו ערן.
השיר של דנה ברגר, על פי מילים של יזהר פרונט זה שנה ומשהו https://mail.google.com/mail/?ui=2&ik=ddeafa8573&view=audio&msgs=136e6063dbfbcb24&attid=0.1&zw
|
