שישים וארבע שנה למדינה. מדינה קטנה שלי. אני אותך הכרתי לפני עשרים ושבע שנים.

1982-
הגעתי לכאן לביקור ראשון, בעקבות המלצה של חברה. כמו שהולכים למסעדה טובה או לסרט עם ביקורות טובות. דווקא בשנה שהתחילה מלחמת לבנון.

אז לא ידעתי שגורלנו קשורים כל כך אחת לשנייה. באתי, טיילתי, הוקסמתי התאהבתי. התאהבתי בנופים שלך,... בחיילים ליד הכותל, בפשטות שלך, בשמש הנצחית, בחופים, בשפה שדיברו ברחוב, באנשים שלא פוחדים לומר מי הם ומהם, בפלאפל, בכל מיני דברים קטנים שאולי מצחיקים אבל הם אלה שגרמו לי להבין. הבנתי ש"אין לי ארץ אחרת" זה לא סתם שיר.

מאותו רגע של חיי, הכול כבר היה סביבך. פתאום, בפעם הראשונה בחיי, הייתה לי מטרה ברורה. פתאום ראיתי אור בקצה המנהרה. במשך שנתיים, הזזתי כל מטרד בדרכי אלייך, הקשבתי רק למי שעודד אותי, לא שמעתי את הצוחקים סביבי שהיו לרוב מבנייך. גם צבא שלם לא יכול היה להזיז אותי מדרכי הסלולה אלייך. לקח לי זמן להבין את המשמעות שלך. עד גיל שבע-עשרה, היית בשבילי רק שם. לא ידעתי עלייך כלום. אומנם ידעתי את שירייך, למשל את השיר "ירושלים של זהב" ידעתי בעל פה כשביקשו בשיעור מוסיקה להביא שיר שקשור לעדה שלנו. אז שרתי בלי להבין מה אני שרה, בגאווה רבה שאני יהודייה גם אם היה לזה מחיר כבד בקרב הילדים והמורים.

בין רגע, הפכת לחלום שהולך להתגשם. לא היססתי. לא חשדתי. לא רציתי אחרת. מאותו רגע, הברק בעיניי היה חזק, החיוך על שפתיי לא ירד. הייתי ילדה מאושרת. לקח לי שנתיים תמימות להגיע אלייך. זה היה יכול להיות קצר יותר אבל את יודעת, הייתי אז בת שבע-עשרה וחצי ולמרות שסיימתי תיכון, היה צריך חתימת ההורים. מיותר לספר לך שזה היה בלתי אפשרי. אז חיכיתי בסבלנות עוד שנה. עבדתי, חסכתי כסף, דחיתי בחורים כי ראיתי בהם סכנה לוותר עלייך, למדתי אודותייך, למדתי לכתוב את השפה וקצת לדבר, והעברתי את השנה הזו בצפייה גדולה.

1984

לא אספר לך סיפורים. זה לא קל לעזוב פתאום הכל. זה לא פשוט לנחות במדינה אחרת, לבד, ללמוד שפה זרה, תרבות שונה, להתגעגע למשפחה, לבכות לבד בלילה. זה לא קל. אבל עברנו את זה יחד. אני זוכרת שבפעם הראשונה שראיתי מודעת אבל בעיתון, שאלתי מישהו למה כותבים את האנשים הללו בעיתון והוא אמר לי בחצי חיוך "אלה אנשים ש"הפסיקו לעשן"". מאוד אהבתי את הרעיון שמעודדים אותם להפסיק לעשן. את רואה, כמה תמימה הייתי. לקח לי זמן להתרגל לשיגעונות שלך ושל האנשים שחיים כאן. לאט לאט, גיליתי אותך, התרגלתי אלייך, אהבתי אותך, בכל יום יותר. למדתי להסתדר גם עם החדשות בכל שעה, עם המלחמה האין סופית שלך בחיפושייך אחרי השלום, הקמתי משפחה, גידלתי ילדים שמשרתים וישרתו אותך.

היום אני שואלת את עצמי, מה היה קורה איתי אם דרכינו לא היו מצטלבות. היום, אני יודעת שלא משנה מה יהיה איתך, אני כאן. הולכת שבי אחרייך. לא עוזבת אותך, גם לא בעת צרה.

כי אני גדלתי מבלי לדעת מה זה יום השואה, ומה זה יום הזיכרון לחללי צה"ל. אצלנו לא עמדו דום כמה דקות בשנה ולא היו צפירות וטכסי זיכרון והפעם היחידה שאני זוכרת דקת דומייה, הייתה כשהנשיא גורג' פומפידו נפטר. אצלנו לא תלו דגלים בבית וברכב לכבוד יום עצמאות. אז לא בכיתי על כל חייל שנהרג כי לא ידעתי על קיומו. כשיצאנו לטיולים, לא התלווה אלינו מאבטח חמוש, ובכניסה לבית ספרינו לא היה שומר. גם בקניונים שלנו, לא פתחו תיקים לאנשים וגם לא את התא המטען ברכב. בספרי היסטוריה שלנו לא כתבו על גירוש ספרד ועל מחתרת ניל"י. אבל על נפוליאון וחבריו אני יכולה לספר לך את הכל. שיעורי תנ"ך לא היו חלק מהמערכת שלנו והידע שלי הסתכם בכמה סרטים שכיכב בהם צ'רלטון הסטון בדמות משה או בן-חור. בשיעורי שפה למדנו על ויקטור הוגו, לה פונטיין, מרסל פניול, ולמרות שמאוד אהבתי את הספרות הצרפתית ועודני, אני מצטערת שלא הכרתי לפני את ביאליק, עמיחי ונתן יונתן. רציתי לדעת את שפת בן-יהודה לפחות כמותם. כואב לי שלא זכיתי להיוולד כאן.

עם זאת, מדינה אהובה שלי, אני מודעת שאילו נולדתי כאן, אולי לא הייתי מעריכה אותך כמו שעכשיו, כי הכול היה ברור מאליו. אולי לא הייתי מאמינה לסיפורים על אנטישמיות בעולם , אולי הייתי רוצה לבדוק איך זה שם בחוץ. כמו שכולם רוצים. כי אף בן-אדם בעולם אינו יכול ללמוד על חשבון אחר. כל אחד חייב להתנסות לבד בכל. אז אולי עדיף ככה. גידלתי משפחת צברים. זהו הישג ענק בשבילי.

היום את בת שישים וארבע, אבל בעיניי, את רק בת שלושים ושתיים. כל העתיד עוד לפנייך. את צעירה ויפה. לא משנה לי מי מנהיג אותך ואיך. אני איתך לעד. מקווה שבקרוב ישכן בתוכך השלום כמו שתמיד רצית. את יודעת, אני חושבת שזה לא יהיה כל כך פשוט. למרות שרוב האנשים שחיים פה רוצים שלום. אבל הדרכים של האדם כדי להשיג אותו הן לא תמיד הנכונות. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכל על הכל. שוכחים לפעמים מאיפה באנו. מן העבר, לא השכלנו. מטעויות, לא למדנו. לא מאלה שעשינו ובטח לא מאלה שעשו עלינו. אבל את יודעת, קטונתי מלדבר. מי אני שיקשיבו לי?

זהו, מדינה יקרה שלי, שתזכי לעוד המון שנים טובות. אוהבת אותך לעד