יום הזיכרון, שוק רמלה, 2012

אני אוהבת שווקים. משהו בחוויה הרב חושית הזאת עושה לי את זה. להריח, לשמוע, למשש ולראות. בכל מקום שהגעתי אליו בעולם, והיו לא מעט כאלו, הגעתי לשוק. כך למדתי על העם אותו אני מבקרת.

ביום הזכרון, בשעת הצפירה, מצאתי עצמי בשוק של רמלה. הצפירה החלה ובחסות המולת השוק היה קשה לשמוע אותה וקולות ה"3 בעשר" במגאפון התחלפו ל "התחילה הצפירה".

השוק נדם וההמון נעצר. בחורה לבושה ברעלה המשיכה את החיפוש בחנות בה שהתה, אישה נוספת המשיכה במלאכת בחירת העגבניות, וגבר נוסף, שדיבר בטלפון בערבית ניצל את ההזדמנות והלך בחופשיות בשוק ההומה. במשך שתי דקות, חשבתי לעצמי, איך אנשים שחיים איתנו לא יכולים לכבד אותנו ולהקדיש שתי דקות בשנה למען אותם שחירפו נפשם בשבילנו. קוממה אותי העובדה שהמאמץ שנדרש מאותם אנשים למען השלום עם שכנהם הוא כל כך קטן והם לא מצליחים לעשות את אותו מאמץ. ניתחתי את המצב הגיאופוליטי במאקרו והחלטתי, ביני לבין עצמי, שאם ישראלים שאינם יהודים, לא יכולים לכבד את שכנהם ברגע כה מיוחד, מה אני יכולה לצפות מבני עמם שאינם יהודים?  כעסתי.

תמו שתי דקות הצפירה. ההמון החל ללכת. ראיתי את המשפחה המקסימה שעמדה ממש לידי, הוא, היא ברעלה וילדתם הקטנה. הם דוקא כן עמדו. ראיתי גבר נוסף, שהמתין עם שיחת הטלפון עד תום הצפירה, ועמד דומם מרחק קטן ממני, ועוד ועוד ערביי ישראל, מוסלמים, נוצרים, בעיר המדהימה הזו, בארץ הנהדרת הזו וראיתי כמה אני עלובה. שלשה אנשים, מיעוט כל כך קטן, שלא כיבדו את הצפירה, אילצו אותי לא לשים לב לכל כך הרבה אחרים שכן. הסיתו את תשומת הלב שלי מאותם רבים שרוצים, מכבדים, מתאמצים. למרות הדיעה האחרת, למרות המשקעים של צפירת יום הזיכרון. הם עמדו. כיבדו. ואני לא ראיתי.