אני לא אזכיר שמות, כיוון שכמעט בטוח שאני יובן לא נכון ויעלה לצלב בחברה שלנו. אבל מקרים מסוימים של מה שמוגדר כ'גבורה' ע"י החברה שלנו (לא הצבא), הם בגדר אסון קיומי לילדנו.
כאשר אני שומע על סיפור של מישהו שאיבד את חייו בפעולה צבאית כזאת או אחרת, העובדה שהוא איבד את חייו בפעולה היא משנית לפעולה עצמה שהוא ביצע. הכוונה היא, שאני מסתכל על המוות של האדם כדבר שלילי, כטראגדיה ממש, לא משנה כמה המעשה שהוא עשה היה מוסרי וגראנדיוזי ואפילו אולי טוב.
החברה שלנו, נוטה לקחת את החלק השולי יותר בסיפור מבחינה ערכית - העובדה שהאדם מת - ולהלל אותה, במקום את המעשה שהוא עשה או את ההשפעה שלו על החברה. כי זה הרבה יותר פשוט ולא מסובך, זו למעשה השאלה היחידה שהמערכת הרדודה של החברה יכול להתמודד איתה: האם המוות טוב או לא? התשובה שהחברה נותנת במקרי גבורה שכאלה היא כן, המוות הוא טוב.
במקום לנסות להבין שהמוות או לא טוב ולא רע ולהתרכז בערך המוסרי העליון שבמעשים אלה (הוא הציל את חבריו ולכן ההקרבה היית נכונה, הוא הגן על המשימה ולכן ההחלטה היית נכונה) החברה מעדיפה להתייחס למוות עצמו, שכן לעשות שיפוט מוסרי אמיתי קונקרטי בנוגע לפעולות שהאדם עושה בחייו כבר מעבר ליכולתה והיא מעדיפה לברוח אל הלא ידוע - המוות - ולהתייחס אליו בחיוב על חשבון החיים עצמם.
הדוגמא הטובה ביותר שאני יכול לתת היא להתייחס (שוב, ע"י החברה, לא הצבא) לכל חייל שמת בצבא כגיבור, נובעת מן האלהה של המוות ולא מגבורה ממשית של החייל. אף אחד לא רוצה שיגידו לו שהבן שלו מת ללא סיבה טובה באמת, יהיה מדובר פה בטראגדיה - שכן זה יצביע על חוסר משמעות למוות. ואף אחד, לא רוצה לשמוע על זה.
"כל חיילי ישראל גיבורים", התפיסה הזאת מוטעית ביסודה. דבר ראשון, פשוט משום שבישראל הגיוס הוא חובה - גם אם לא חוקית (למרות שגם כאן זו חובה) אז חברתית ובטח שמוסרית. דבר שני, משום שגבורה מצביע על התגברות כלשהי בעוד שרוב חיילי ישראל (מתים או חיים) לא התגברו על שום דבר בזמן שירותם אלא "זרמו" עם הפקודות והמפקדים שלהם.
הציונות הדתית היא המצחיקה ביותר מבין כל התנועות שמתגייסות לצבא. ההתגייסות אצלה היא מזמן לא מנדטורית, אלא היא מעשה של "קדושה". דהיינו, המתגייס לחתחילה הופך לקדוש ובכך הוא נחשב לגיבור ממש. מלבד מה שזה עושה לאגו של הציבור הזה (מנפח אותו ללא סיבה ממשית) זה גם הולך נגד אחד הדברים הבסיסיים ביותר שרבה של קהילה זו רצה ללמד: החיים קדושים, לא המוות. החיים. מוות מהיר (כזה היכול להעשות בקרב ללא סיבה טובה) הוא לאן שבורחים החלשים.
אני אחזור לטענה המקורית שלי למען שלא יתבלבלו - איני מגנה את הגיוס. למעשה, טכנית, אני בעד ואני מתגייס בעצמי וככול הנראה לקרבי. אני מגנה את הפולחן הציבורי סביב הגיוס, סביב הצבא ובמיוחד סביב הנופלים ברובם הנובע מחוסר יכולת של הציבור להתמודד עם החיים ולהעדיף את המוות. חשוב לציין שכל אותם הנופלים (בהנחה חסרת הבסיס שאם הם מתו, הם עדיין חיים תודעתית) ברובם הגדול לא יראו בעצמם גיבורים, כי אם חסרי מזל. אותם מעטים שבאמת מתו גיבורים תוך ביצוע הכרעה מוסרית קשה - היו בזים לפופוליזציה של הגבורה שנובעת מחולשתה של החברה בה הם גדלו.
ביקורת אחת אחרונה על החברה - חברה שמוצאת את הצבא, סמל הכרח החיים (מוות) ולא חופש החיים (יצירתיות), כמקור גאווה שלה היא חברה חולה; שלא נשאר לה במה להתגאות מלבד במוות הקרב שלה. כולי תקווה שקריאת האזהרה שלי תובן נכון ותשפיע לטובה. |