האוייב זז

מה לימד יוני נתניהו הי"ד את אחיו בנימין בעת שהיו יחד בסיירת?

ראה"מ נתניהו מכריז מעל כל במה, כי אין בכוונתו להקדים את הבחירות, וכי ישאף לקיימן במועדן בנובמבר 2013. אולם במערכת הפוליטית אין לדעת מה ילד יום, והגם שהקואליציה הנוכחית של נתניהו משדרת יציבות וחוזק, ההסטוריה מלמדת כי הכל נזיל.

נתניהו בטוח בניצחונו בבחירות הבאות, יהיו מתי שיהיו. הסקרים מחמיאים לו, וגם אין מנהיגות אחרת מולו. אולם יש אנשים שמזהירים את נתניהו, כי אל לו להיתפס לשאננות. לדבריהם, המפה הפוליטית לא תישאר כפי שהיא היום.

כעת נתניהו אמנם ניצב בפיסגה, אבל לקראת הבחירות הבאות יכנסו כוחות חדשים לזירה, דוגמת אריה דרעי, ויאיר לפיד. אין גם לדעת כיצד תיתפס מנהיגותו של מופז, ולא ברור מה יחליט ליברמן, עם מי ללכת בבחירות הבאות. בפעם הקודמת בחר בנתניהו ולא בלבני, אבל ליברמן הוא פוליטיקאי שאי אפשר לחזות צעד קדימה במהלכיו.

נתניהו שומע את כל מי שמזהיר אותו משאננות, ונוהג לענות בסיפור משלו, (אותו הביא לדפוס כתב הארץ – יוסי ורטר). הסיפור התרחש כאשר נתניהו היה סמל צעיר בסיירת מטכ"ל, ונקרא לצאת לקורס קצינים. הניסיון הפיקודי והקרבי שלו היה דל, לעומת הצוערים האחרים ביחידה, ולכן אחיו הבוגר יוני הי"ד, שהיה מפקד היחידה, ביקש ללמד אותו כמה תרגילים.

האח הבוגר לקח את הצעיר, הציב אותו מאחורי גבעה, ואמר לו: "הבה תדמה לך שלפניך בואדי, יש כוח של האוייב. אתה עומד בראש כיתה ועליך להשמיד את הכוח. מה אתה עושה". נתניהו השיב: "אני אגיע מפה, אחתוך משם, אעלה מכאן, אנוע מהכיוון הזה, ואזחל מהכיוון האחר, ואז בסופו של דבר אגיע מאחורי הכוח ואחסל אותם".

"תוכנית מצוינת", אמר לו יוני, "אבל שכחת דבר אחד: עליך להציץ מעת לעת, ולהסתכל גם מה האויב עושה. הוא לא נשאר במקומו. גם הוא זז". נתניהו לקח את הדברים לתשומת ליבו, וכיום מאמץ אותם לתחום הפוליטי.

"היריבים הפוליטיים שלי מתכננים תוכניות ורואים בי אוייב. זה לגיטימי מצידם. אבל הם לא רואים שגם אני זז. לא רק הם. בקדנציה הקודמת שלי קפאתי על שמרי ולא עשיתי דבר, עד שנפלתי. למדתי מאז הרבה וכיום אני נע, זז ומפתיע".

כדוגמה, מציין נתניהו את ההפתעה שהכין יחד עם אהוד ברק, במהלך שרקמו לפילוג מפלגת העבודה. הכל נעשה אז בחשאי, עד שהמערכת הפוליטית הוכתה בתדהמה, בבוקרו של יום, כאשר ברק הודיע על התנתקות ממפלגתו. בכך הפתיעו השניים את השרים של העבודה דאז, פואד והרצוג, שתיכננו לרקום מהלכים נגד.

אם לא אותו צעד מפתיע, כבר מזמן היו בחירות, כיוון שהעבודה היתה דואגת לצאת כולה מהממשלה, דבר שהיה יוצר דינמיקה ומביא לנפילתה. "אני זז כל הזמן" אומר איפוא נתניהו.

במקביל גם הזעזועים באיזור, וההקצנה ברשות הפלשתינית, גורמים להמשך השליטה של גוש הימין הישראלי, דבר שיעניק לנתניהו את המשך השלטון.

שיא חדש

כמה זמן יכהן נתניהו, אם הבחירות יערכו בתחילת השנה הבאה?

אם שואלים את יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, מתי יערכו הבחירות, הוא מצביע על תחילת השנה האזרחית הבאה – ינואר 2013, ארבע שנים מאז הבחירות הקודמות. לא רק ריבלין סבור כך. עוד רבים במערכת הפוליטית משוכנעים שזה יהיה תאריך הבחירות.

נתניהו יאלץ אז להתמודד מול העברת התקציב, ויהיה קשה לו להעביר אותו עקב הגזירות. לפיכך יגיע לכנסת באוקטובר, ישא נאום (כמו שהוא יודע). יסביר כי הוא לא רוצה לפרוץ את התקציב, ולכן יודיע על פיזור הכנסת ועריכת בחירות בתוך שלושה חודשים – ינואר 2013 – כשנה לפני מועד הבחירות הקבוע בחוק.

היה מי שכבר ערך חשבון, שאם אכן כך יהיה, הרי שנתניהו מסיים ארבע שנים מלאות בשלטון מאז הבחירות הקודמות, ויחד עם שלוש השנים שכיהן בקדנציה הראשונה, הוא מחזיק בפרק זמן של שבע שנים בראשות הממשלה.

הדבר הזה יעניק לו את המקום השני באורך הכהונה מקרב ראשי הממשלות לדורותיהם. בן גוריון במקום הראשון עם 13 שנים במצטבר, לאחר מכן יצחק שמיר – שש שנים ו־132 ימים במצטבר, יצחק רבין – שש שנים ו־132 ימים, מנחם בגין – שש שנים ו־113 ימים, ואחריהם כל השאר, אותם עוקף נתניהו כבר היום. מדובר במשה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, שמעון פרס, אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט.

אם הבחירות יערכו כאמור בשנה הבאה, יקפוץ נתניהו הישר למקום השני ויעקוף גם את שמיר, רבין ובגין.

לא בטוח שנתניהו עושה את החשבון הזה, אבל הוא לבטח לא מתעלם מההסטוריה, ואם כן, הרי שיש בבית הסטוריון שמזכיר לו. נתניהו צועד איפוא בביטחה לעשות הסטוריה פרטית משלו, באורך הזמן בו יכהן כראש ממשלה.

הכיסא הקיצוני

הסוגיה הבוערת: היכן ישב שאול מופז בפתיחת מושב הקיץ?

ביום שני ייפתח מושב הקיץ של הכנסת, ואת מפלגת קדימה מטרידה שאלת אחת: היכן ישב במליאה יו"ר המפלגה החדש, שאול מופז. שאלה זו נושאת עימה מטענים לא מעטים (ויש הטוענים מטעני נפץ) בדמותה של יושבת ראש המפלגה לשעבר, ציפי לבני.

תחילה הסבר קצר. סדר הישיבה בספסלי המליאה בכנסת, נקבע על פי מקום הח"כים ברשימתם. ככל שהח"כ נבחר במקום גבוה יותר, כך מקומו בספסלים הקדמיים. גם מקומו של יו"ר האופוזיציה הוא קבוע, וממוקם בקצה השורה השלישית מצד שמאל – מכיוון דוכן הנואמים.

במערכת הפוליטית קרה לא פעם שראשי מפלגות התחלפו באמצע הקדנציה. כך ארע ב־99 כאשר נתניהו הפסיד לברק והודיע על התפטרותו מהסיעה ומהכנסת. את מקומו של נתניהו החליף אריאל שרון, שהיה ברשימת הליכוד רק במקום השמיני. לפיכך פנה אז יו"ר הסיעה ראובן ריבלין, לסילבן שלום, שהיה מספר שניים ברשימה, וביקש ממנו לזוז כיסא אחד ולאפשר לשרון לשבת בקצה השורה. שלום נעתר, זז כיסא ושרון תפס את מקומו של יו"ר האופוזיציה (ולא לזמן רב).

כך ארע גם ב־2003, כאשר יו"ר העבודה דאז, עמרם מצנע, התפטר מראשות המפלגה (לפני שהתפטר כליל מהכנסת) ועבר לזוז כיסא אחד, כדי לאפשר ליו"ר שהחליף אותו – שמעון פרס, לתפוס את מקומו בקצרה השורה. וכך ארע גם כאשר חיים אורון החליף את יוסי ביילין בראשות מרצ. גם אז פינה ביילין את מקומו הקדמי לטובת אורון.

השאלה עתה מה תעשה לבני. הרי אי אפשר להזיז אותה מהמקום בניגוד להסכמתה. עד כה טרם חשפה את כוונותיה – האם היא מתכוונת לפרוש מהכנסת כליל, האם מתכוונת להיות חפ"שית (ח"כית פשוטה), האם היא מתכוונת לעבור לספסלים האחוריים. איש לא יודע מה היא מתכננת (ושמא גם היא לא).

לבני אמורה לוותר על הכיסא שלה במליאה לטובת מופז, אולם טרם עשתה זאת. החילוף כרוך בחילופי טכניים של שינוי לוח ההצבעה האלקטרוני, ואינו יכול להתבצע ללא הסכמתה וללא הוראתה.

אנשי מופז ניסו להגיע ללבני או למי מאנשיה, כדי שיתנו את הסכמתם לחילופין, אולם אנשי לבני טרם השיבו. קשה לראות את לבני זזה מקום אחד ונשארת לשבת ליד מופז. אם היא תוותר על מקומה, היא תוותר על כל השורה ותעבור לאחור (ובכך יושם הקץ לקמפיין שניהלה: "נשים מקדימה"..). בינתיים היא לא הודיעה דבר, ואי אפשר לפנות אותה בכוח (את זה שומרים רק למיגרון..)

ממקום אחר כן ניתן לפנותה, אפילו ללא הסכמתה. מדובר בלשכתה בכנסת השמורה ליו"ר האופוזיציה. בניגוד לח"כים האחרים המסתפקים בחדרים רגילים וקטנים, שמורה ליו"ר האופוזיציה לשכה גדולה ומרווחת. לבני טרם פינתה את הלשכה, אבל אנשי מופז נחושים בדעתם, שגם אם היא לא תעשה זאת עד יום שני הבא, מופז יכנס ללשכה. די להם לריב על הכיסא. על הלשכה כבר אינם מוותרים.

"סליחה טעיתי"

כך מתנהלת לה הפוליטיקה הישראלית – שלטון הכוח והכסף

לא בכל יום נחשף הציבור ל"מאחורי הקלעים" של הפוליטיקה הישראלית, ולקשר ההדוק בין הון לשלטון. מי שסיפק יותר מהצצה לקשר המשחית הזה, הוא עו"ד אלדד יניב, שהיה בעבר האיש הקרוב ביותר לאהוד ברק, וכן מקורב לאנשי שלטון נוספים: דוגמת אריאל שרון, אביגדור ליברמן, בנימין בן אליעזר וראשי מפלגת העבודה.

בימים אלו שוקד יניב על הקמת תנועת השמאל, אותה הקים עם עוד כמה מחבריו, ובכוונתו להתמודד לכנסת הבאה ברשימה הזו. יאיר לפיד אמנם נכנס בתווך, בדיוק למקום שיניב ביקש לרוץ, אבל הדבר אינו משבש את תוכניותיו.

בראיון ענק שהעניק יניב לעיתון "לאנשים חושבים", הוא חושף את כל השיטות הבזויות והנלוזות של הפוליטיקה, בהן נקט לטובת אלו שהפעילו אותו. באומץ לב בלתי שגרתי, הוא מבקש על כך סליחה. "טעיתי" הוא אומר לאורך כל הכתבה, ולא נרתע לבקש מחילה מפוליטיקאים שונים בהם פגע, כאשר ייצג צד אחד ופעל נגדם במלא העוצמה ובשיטות שאינן הוגנות.

בראיון עימו – גילויים רבים. כך לדוגמא מספר יניב כי נפגש ב־2007 עם המיליארדר מרטין שלאף בוינה, כדי ליישב את הסכסוך שהיה בינו לבין אהוד ברק. היה זה כאשר ברק שב מהקיפאון הפוליטי שגזר על עצמו, והתמודד מחדש על ראשות העבודה. יניב פעל אז לשכנע את כל מי שרק אפשר, שברק השתנה. במסגרת זו הגיע לשלאף, לאחר ששמע כי האיש מתכוון לחשוף פרשה מהעבר בכוונה לפגוע בברק (שהתמודד אז על ראשות העבודה מול עמי איילון).

יניב הסביר לשלאף עד כמה חשוב שברק ינצח ויהיה שר ביטחון בממשלת אולמרט. שלאף גילה ליניב כי הוא כועס על ברק, כיון שב־99 כאשר (ברק) התמודד מול נתניהו, העביר לו שלאף תרומה של חצי מיליון דולר לצורך הסיבוב השני של הקמפיין. אולם בסופו של דבר ברק ניצח ולא היה צורך בסיבוב שני. "אף פעם לא החזירו לי את הכסף ולא אמרו לי מה עשו איתו" כעס שלאף.

יניב ריצה אותו כפי שריצה, אבל בראיון הוא מודה: "לא עניין אותי הכסף שלו, אלא רק הקמפיין של אהוד ברק מול עמי איילון. שום דבר לא היה חשוב יותר מהניצחון. חציתי את כל הקווים האדומים והשחורים למען המטרה הזו".

לדבריו, כאשר ברק פשט את מדיו הצבאיים, הוא הביט בבוז על פוליטיקאים שמסתופפים תחת כסף, אנשים, עסקים ואילי הון. "הוא תמיד צחק על שרון שקיבל את החווה שלו ממשולם ריקליס. אבל אחר כך ברק נהיה בדיוק כמותם. ככה זה כאשר כוח וכסף משחיתים את הבן אדם. במידה מסוימת גם אני נהייתי כזה".

הקשר שלו לברק נוצר דרך עו"ד ויסגלס, שם עבד במשרדו כמתמחה. "פגשתי שם לראשונה דמויות מפתח דוגמת אריאל שרון, ושם ראיתי עוד עורכי דין, יועצי תקשורת, אנשי עסקים ולוביסטים, יחד עם פוליטיקאים, הכל בערבוביה אחת. הם אלו שמנהלים את מדינת ישראל".

באחת הפעמים הגיע אהוד ברק למשרד, כדי לקבל יעוץ משפטי על פרשת צאלים, שהתפוצצה בתקשורת והצמידה לו את השם "אהוד ברח". שם נוצר הקשר הראשון של יניב עם האיש, אותו ילווה עוד שנים ארוכות עד הפיצוץ ביניהם.

הון ושלטון

כפיות טובה וניצול ציני: כך פיטר ברק את ראש המטה שלו

כאשר ברק זכה בבחירות וגבר על נתניהו ב־99, הוא מינה את עו"ד יניב לאחד מיועציו בלשכה, ובהמשך לראש המטה האישי שלו. אולם ברק לא החזיק זמן רב בתפקיד, והפסיד את הבחירות הבאות לשרון. יניב תירגם את ההצלחה ואת הקשרים שצבר, לטובת עסקיו הפרטיים והצליח מאד במשרד הפרטי שהקים.

"ראיתי שאפשר להפוך את כל המחזה שהייתי שותף לו לכסף גדול", הודה יניב. בתוך שנים ספורות עבר למשרד עוד יותר גדול, כשהוא מייצג לקוחות מהרשימה הנוצצת של ההון והשלטון. בין הלקוחות: בני שטיינמץ, האחים עופר, ומיכאל צ'רנוי. לצד אהוד ברק, אביגדור ליברמן, פואד בן אליעזר, אברהם הירשזון, שלום שמחון, דליה איציק ועוד.

במקביל שימש כיועץ המשפטי של מפלגת העבודה, תפקיד שקיבל מפואד. אנשיו של בן אליעזר אף הריצו אותו לתפקידים נוספים רבים בחברות ממשלתיות, בהן הפך ליועץ המשפטי. כך מינף את קשריו ומצבת לקוחותיו בשיטת חבר מביא חבר. "לא הפסקתי להסתחרר מהכוח ומהשררה" מודה יניב.

"בבוקר הייתי אצל פוליטיקאים, בערב ישבתי עם אנשי עסקים, וכך פתרתי בעיות מצד לצד. יש הון ויש שלטון ואני הייתי זה שמחבר ביניהם". יניב מודה היום, כי יש לו חלק לא קטן בהשחתה של הפוליטיקה הישראלית ובאובדן אמון הציבור בפוליטיקאים. "אהבתי את הכוח ואת הכסף ואת ההשפעה". במהלך הראיון, נשאל יניב, כמה פעמים ביום נאלץ לשקר לאנשים. תשובתו: "אני לא יודע כמה פעמים ביום, הייתי אומר אמת".

ב־2007 כאשר ברק חזר למפלגת העבודה, אך טבעי שיניב יהיה לצידו. בחודשים שקדמו למהלך, הוא (יניב) נפגש עם עיתונאים ופוליטיקאים ועם כל מי שברק רב איתם בעבר, ושכנע אותם שברק השתנה ועכשיו מדובר בברק אחר. המלאכה לא היתה קלה, כיוון שברק השאיר יריבים ושונאים רבים. לבסוף הצליח במלאכתו, ברק ניצח, מונה לשר הביטחון בממשלת אולמרט במקומו של עמיר פרץ, וגמל ליניב בכך שמינה אותו לראש מטה מפלגת העבודה.

כעבור כמה חודשים פרץ ויכוח בין ברק ליניב שעלה לטונים גבוהים. "היתי אצלו במשרד" מספר יניב. "כאשר השיחה עלתה לצעקות וצרחות, אמרתי לו שנמשיך לדבר מחר והלכתי הביתה". ברק תפס אותו ביציאה, ואמר לו בהשפלת עיניים: "אני רוצה לתאם איתך משהו". יניב השיב: "אל תתאם איתי דבר. אחרי שהתנהגת כפי שהתנהגת. נמשיך את השיחה מחר".

כאשר יניב הגיע הביתה הוא שמע במהדורת החדשות של חצות, כי ברק החליט לפטרו. "הייתי מושפל והמום", הוא מספר. בדיעבד הוא מודה שזה העיר אותו, וגרם לו להבין עד כמה ברק מסוכן. "קיבלתי בדיוק מה שמגיע לי. אם אפגוש את ברק ברחוב, לא אכעס עליו. אדרבה. מבלי שהוא התכוון, הוא הציל את חיי. התפכחתי".

יניב מספר כי לפתע החל להפנים מה הוא עשה וכיצד היה שותף למעשים נוראים. "הבנתי שאני עשיתי אותם דברים להרבה אנשים, באותה אכזריות, בדיוק כפי שברק עשה לי. באותה ציניות ובאותה כפיות טובה".

תעלול בחירות

לאיזה יניב להאמין? ליניב הישן מהפוליטיקה או ליניב החדש?

לאחר שיניב הבין כי פגע באנשים רבים, החל במסע סליחה. אלא שזה לא היה לו קל. אנשים סירבו לסלוח לו. כך לדוגמא, כאשר ברק נחקר בפרשת העמותות, על הזרמה לא חוקית לכאורה של עשרות מיליונים לקמפיין הבחירות שלו, פעלו יניב ואנשיו האחרים של ברק בהכפשת ראשי "מפלגת המרכז", מרידור, אמנון שחק ורוני מילוא, בטענה שהם פועלים בדיוק אותו דבר.

שנים אחר כך, ניסה יניב להתפייס עם אמנון שחק, אבל זה סירב ללחוץ את ידו. לפני כמה חודשים שמע יניב כי שחק חולה, ולכן הגיע אליו למשרד, חשף את כל שיטת הפעולה שלו וביקש את סליחתו. גם עמיר פרץ זכה לפגישה של יניב וגם ממנו ביקש סליחה.

יניב סיפר כי כאשר פרץ התמודד על ראשות העבודה מול פרס ב־2005, הוא (יניב) היה היועץ המשפטי של העבודה, וניהל נגדו קמפיין, בטענה כי פרץ ניצח על "מפקד הארגזים", באמצעות התפקדות סיטונית ולא חוקית למפלגת העבודה, שנועדה להבטיח את ניצחונו. יניב אמר אז בתקשורת, כי פרץ פקד אנשים רבים בניגוד לרצונם במקרה הרע, ובאי רצון בולט במקרה הטוב.

"עוללתי לפרץ דברים שאסור היה לי לעשות", הוא מספר. והנה כאשר ניהל את מערכת הבחירות של ברק ב־2007, פעל בדיוק באותו צורה עם קמפיין ארגזים דומה. לפיכך הגיע יניב לבקש את סליחתו של פרץ, שקיבל את ההתנצלות.

סליחה ביקש גם ממשה מזרחי – לשעבר ראש אגף החקירות במשטרה, כאשר ניהל נגדו מאבק, כיוון שמזרחי הצטייר כיריב העיקש של משפחת שרון, גרגורי לרנר, נמרודי ואביגדור ליברמן.

בשורה התחתונה – טוען יניב, כי הוא התפכח וכיום הוא איש אחר ושונה מזה שהיה בעבר. בקיץ האחרון בילה שבועות ארוכים באוהלי המחאה יחד עם פעילי השמאל הלאומי – התנועה שהיה שותף להקמתה.

התחזית שלו, לאור המחאה הגדולה היא, שמערכת הבחירות הבאה תהיה שונה מכל קודמותיה. תהיה זו מערכת בחירות מחאתית. אנשים יצאו לרחובות, יעמדו בצמתים, יקימו תנועות חדשות, יהיה דם חדש שיכנס לפוליטיקה והדבר ישפיע על הציבור.

לדעת יניב, לראשונה מזו עשרות שנים, כבר בשעה שמונה בבוקר ביום הבחירות, יהיה תור ענק בקלפיות כל רחבי הארץ. "זו תהיה שיאה של מערכת הבחירות הכי סוערת שהיתה בתולדות מדינת ישראל".

ליניב יש אינטרס לומר את הדברים הללו. הוא הרי יהיה אחד המועמדים ברשימת השמאל הלאומי לכנסת הבאה. לדבריו, הראיון שלו יחד עם חשבון הנפש, אינו תעלול בחירות לקראת ההתמודדות שלו, אלא התפכחות אמיתית על כל מה שעבר.

ועכשיו צריך להחליט לאיזה יניב להאמין. האם לזה שהיה עוזרו של אהוד ברק ולזה שהיה המקף המחבר בין ההון לשלטון. או ליניב החדש, המבקש סליחה והעורך חשבון נפש עצמי. תוצאות הבחירות הבאות יוכיחו.

כך או אחרת, מכל הראיון הזה (בשלושת הקטעים שהובאו כאן), ניתן ללמוד רבות על פניה של הפוליטיקה הישראלית, על ההשחתה, ועל שיכרון הכוח, הכסף וההשפעה.

העתיד והעבר

מדוע לא כדאי ללפיד לקרוא למפלגתו העתידית בשם "עתיד"?

"עתיד" – זהו השם שביקש יאיר לפיד לקרוא למפלגתו החדשה. השם "עתיד" מראה שדבר לא נלמד מהעבר.

עוד לפני שהגיע לרשם המפלגות עם השם (הלא מקורי) הזה, כבר החלו מפלגות שונות מרחבי הארץ (בעיקר מהתחום המוניציפאלי) עם שם דומה, לאיים בעתירות נגד גזילת השם. מדובר במפלגה בהרצליה, ומפלגה במודיעין, שהתמודדו למועצות המקומיות. כמו כן התמודדה מפלגה של יוצאי אתיופיה בשם זהה.

אין לדעת מה אומר החוק בעניין, והאם יותר ללפיד להשתמש בשם הזה, כיוון שהוא מתמודד עם רשימה ארצית, אבל ודאי שלא בריא לפתוח מפלגה, לקרוא לה שם, וכבר להתחיל להתעמת משפטית סביב העניין הזה. מדוע להשקיע אנרגיה מיותרת בדבר שלכאורה נחשב לזניח. רשם המפלגות נוטה לפסול את השם ולשלוח את לפיד הביתה לחפש שם אחר.

היו גם שהזכירו כי לפיד צריך דווקא להודות לעתירות, המבקשות לפסול את השם "עתיד" למפלגתו החדשה. ההסטוריה מראה שמפלגות בשם הזה לא צלחו. הנה שני סיפורים המעידים על כך (כפי שהזכיר הכתב עמית סגל – מומחה לנושאים פוליטיים פיקנטיים).

ב־94, כאשר מפלגת צומת של רפול היתה בשיא כוחה, פרשו ממנה שלושה חברי כנסת אנונימיים. מדובר באלכס גולדפרב (חשמלאי במקצועו) אסתר סלמוביץ (גננת עד כניסתה לכנסת), וגונן שגב (שלאחר מכן הורשע וישב בכלא על סחר בסמים). השלושה הקימו את סיעת יעוד, וקיבלו מראה"מ דאז שלל רב (בדרך לאישור הסכמי אוסלו).

אלכס (מיצובישי) גולדפרב קיבל תפקיד של סגן שר, ועד היום יש שזוכרים אותו רק בשל הרכב שקיבל. אלא שהאיחוד הפנימי ב"יעוד" לא החזיק זמן רב. גולדפרב וסלמוביץ התפצלו. משגב שהיה שר בממשלה, והקימו סיעה חדשה – עתיד שמה. כמובן שהסיעה הזו לא החזיקה מעמד. כיום איש לא זוכר אותה, והיא התאיידה כלא היתה.

סיפור שני נוגע לח"כ לשעבר רוני מילוא, שכיהן גם כראש עיריית תל אביב. היה זה כאשר מילוא פרש מהליכוד, והחליט לרוץ לראשות הממשלה, בשלהי כהונתו הראשונה של נתניהו. מילוא (כמו לפיד היום), ביקש לעשות זאת דרך מפלגת מרכז, התבטא בנושאי דת ומדינה והפך לאביר הלבן של המרכז.

כאשר הגיע לרשם המפלגות, יחד עם גדודי צלמים, הגיש את מסמכי היסוד של תנועתו החדשה וחשף את שמה של המפלגה, עימה התכוון לרוץ לכנסת – מפלגת עתיד. העיתונות הכתירה אותו כמועמד השלישי לו סיכויים רבים לקבל הרבה קולות. אלא שהסוף ידוע. מילוא חבר למפלגת המרכז, קיבל בה את המקום הרביעי – לאחר יצחק מרדכי, אמנון שחק ודן מרידור, וכעבור זמן קצר, "מתה" מפלגת המרכז, ובכך הקיץ הקץ הפוליטי גם על רוני מילוא.

אגב – מפלגתו של מילוא – "עתיד" – עדיין מופיעה באתר רשם המפלגות, כולל משרדים וכולל מספר טלפון. האם בכוונתו של יאיר לקחת את רוני למפלגתו החדשה?

מאבק נוקב

כך יתנהל הקרב על ראשות מחנה השמאל בין לפיד ליחימוביץ

עם הסתלקותה של לבני מראשות קדימה, מצטיירת שלי יחימוביץ – מנהיגת מפלגת העבודה, כמי שתוביל את מחנה השמאל. הדבר עומד לצנינים בעיניו של ח"כ לעתיד, יאיר לפיד, שיאלץ להתמודד מול יחימוביץ על אותו מאגר קולות.

יחימוביץ לא היססה לתקוף את לפיד כאשר נכנס לפוליטיקה על חברותו עם ראה"מ לשעבר, אהוד אולמרט העומד לדין בפרשת ראשונטורס. ללפיד לא עזרו ההסברים, כי אולמרט ואביו היו חברים קרובים, וכי הוא מתיעץ עימו על רקע ידידות אישית של המשפחות. את יחימוביץ זה לא שכנע, והיא תקפה את לפיד בשצף קצף על כך.

היה זה רק הקדימון לקרב הפוליטי העקוב מדם שעוד יתחולל בין יחימוביץ ללפיד. השניים מיומנים בתקשורת ויודעים כיצד להפעיל אותה. כך לדוגמא, יום לאחר שלפיד הודיע על כניסתו לפוליטיקה, שלפה יחימוביץ את נועם שליט, והסיטה את תשומת לב התקשורת מלפיד למפלגת העבודה. יחימוביץ טוענת שברשותה עוד שמות מפתיעים, והיא תשלוף אותם אט אט, כאשר לפיד יחשוף את רשימת "הכוכבים" שלו.

לפיד משוכנע שיחימוביץ היא שמאלנית קיצונית, ואילו היא טוענת שהוא מועמד שאין שום דבר מאחוריו. מועמד של כלום. יחימוביץ נהנית מניסיון ציבורי במהלך השנים בהן כיהנה כחברת כנסת פעילה, בעיקר בתחום החברתי. לפיד נהנה מהעובדה, שהוא טרם בוסס בבוץ הפוליטי.

המאבק ביניהם יהיה עיקש ועז. הם לא יבחלו בדבר כדי לנגוס זה מזה קולות, ולהסיט לעברם את זרקורי התקשורת. הכל יהיה כשר בעיניהם, כולל הרבה תעלולים תקשורתיים. הדבר המרכזי יתנהל כאמור סביב חשיפת השמות של הרשימות. יחימוביץ מכינה הפתעה. בקטע הבא.

המשבצת הביטחונית

מי יהיה מועמד מפלגת העבודה לתיק הביטחון בממשלה הבאה?

אם הדבר היה תלוי ביחימוביץ, היא היתה מצרפת את יו"ר אגף המודיעין לשעבר, האלוף במיל' עמוס ידלין, למשבצת הביטחונית של המפלגה. ידלין הינו תוצר המפלגה. אביו (אהרון) היה אחד מראשיה.

השבוע הופיע ידלין בועידה הרעיונית של מפלגת העבודה. בפתח דבריו אמר כי לא בא לשאת נאום פוליטי. בנאומו התבטא בעיקר בעניין הגרעין האיראני, ואמר כי "איראן לא תשגר לעבר מדינת ישראל פצצה גרעינית, גם לאחר שהיא תשיג את הפצצה, אבל הדבר ישנה את המאזן האסטרטגי האזורי".

בעבודה אהבו את הגעתו לנאום בועידה. זאת למרות שדיבר על הצורך להגדיל את תקציב הביטחון, בניגוד לדעת רבים במערכת הפוליטית, החושבים שיש לנהוג עכשיו בקיצוצים על רקע המחאה החברתית.

יחימוביץ היתה רוצה שידלין ימלא כאמור את המשבצת הביטחונית שכה חסרה כרגע לעבודה. מי שממלא אותה כרגע הוא שר הביטחון לשעבר, בנימין בן אליעזר, שריד לתקופה הקודמת של העבודה, שיחימוביץ מבקשת להשכיחה.

אולם ליחימוביץ יש בעייה. אם הבחירות יערכו בתוך שנה, כפי המסתמן, לא יוכל ידלין להצטרף למערכת הפוליטית עקב תקופת הצינון של שלוש שנים הקיימת בחוק כלפי לובשי המדים שפרשו מהצבא. מהסיבה הזו גם הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי וכן ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, לא יוכלו להצטרף.

כדי לשנות זאת, צריך להביא לשינוי החוק, אולם אין מי שיעשה זאת בעבודה. חברי הכנסת וכן עסקני המפלגה, לא אוהבים שמצניחים להם אנשי צבא מבחוץ. הדבר דוחק אותם לאחור ברשימה ובתפקידים, ולכן יעשו כל מה שיוכלו כדי למנוע את כניסתם.

בעבודה יודעים שאם החוק בכל זאת ישונה, וידלין יצטרף ליחימוביץ, הוא עשוי לקבל את תיק הביטחון בממשלה הבאה, אם העבודה תצטרף לממשלת נתניהו. יחימוביץ לבטח לא תרצה בתיק הזה. לקחי האזרח עמיר פרץ נלמדו על ידה היטב, ובזמנו התנגדה שפרץ יקבל את תיק הביטחון בממשלת אולמרט.

ידלין בשלב הזה לא עושה את דרכו למפלגת העבודה. אבל עצם העובדה שהאפשרות הזו קיימת, מחמיאה ליחימוביץ שתעשה מצידה כל מאמץ כדי לצרפו.

טלטלה מודיעינית

עוד נספח בפרשת הרפז: מפקד היחידה הסודית התפטר מתפקידו

פרשת הרפז והמסמך המפוברק, לא יורדת מסדר היום. הפרשה משפיעה על הצבא מכל כיוון אפשרי, מעבר להשפעתה הפוליטית, בכל הקשור לעתידו של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. פרשה זו תרדוף אותו בעתיד, ויהיו תמיד מי שידאגו להזכיר לו אותה.

גם בנושא הצבאי, מותירה הפרשה חללים בשטח. הניזוק האחרון הוא אלוף משנה א', מפקד יחידת 504 – היחידה הסודית להפעלת סוכנים, שהודיע על פרישתו בקיץ הקרוב. זאת לאחר שראש אגף המודיעין, האלוף אביב כוכבי, הודיע לו כי לא יקודם לדרגת תת־אלוף בשל מעורבותו בפרשת הרפז והמסמך המפוברק.

שמו של אלוף משנה א' נקשר לפרשה, כמי שהיה בקשרים הדוקים עם בועז הרפז – כותב המסמך. שמו מוזכר גם כאחד האנשים עליהם נמתחת ביקורת בדו"ח מבקר המדינה שיפורסם בקרוב. הדו"ח צפוי למתוח ביקורת על קצינים נוספים מחיל המודיעין ובהם מפקד יחידת 8200 ומפקד סיירת מטכ"ל.

קצינים בכירים אלו ניהלו קשרים הדוקים עם הרפז בניגוד לפקודות הצבא ושיתפו אותו במידע רגיש ביותר. זאת למרות שסיווגו הביטחוני הורד עם שחרורו מהצבא.

הביקורת נגדם גברה לאחר שנודע כי ראש אמ"ן לשעבר, האלוף עמוס ידלין, הורה להקפיד על מידור ולהימנע מלשתף את פורשי מערך המבצעים המיוחדים בסודות צבאיים עדכניים. א' טען כי לא מצא פסול בקשר עם הרפז, וכי לא ידע שהסיווג הביטחוני של סא"ל הרפז הורד.

כך או אחרת, הודעתו של אלוף משנה א', גרמה לטלטלה באגף המודיעין של הצבא, והיא הפתיעה רבים באמ"ן. א' גדל בסיירת מטכ"ל וקיבל בזמנו צל"ש מהרמטכ"ל על פעולת נועזת מעבר לקווי האויב. קצינים באגף ביקשו ממנו להישאר בתפקידו. אולם לדבריו, הוא אינו חוזר בו מהחלטתו לפרוש בקיץ.

היחידה נחשבת כאמור לסודית. היא חוקרת שבויים ומפעילה סוכנים חשאיים במדינות ערב. המפורסם שבהם הוא המרגל אלי כהן, שריגל בסוריה עד שנתפס ונתלה. עתה בעקבות הודעתו של א' על פרישתו, צפוי האלוף כוכבי למנות לראש יחידה 504 את אלוף משנה מ', שאמור היה להתמנות לקצין המודיעין של פיקוד הדרום.

מחומייני לחמינאי

מסמך של סבא"א מגלה: חמינאי תומך בפיתוח פצצה גרעינית

יש המכנים אותו "המנהיג הרוחני". אחרים קוראים לו "המנהיג העליון". כך או כך, ברור שנשיא איראן אחמדיניגאד, לא יכול לעשות דבר בלעדיו. מדובר כמובן בעלי חמינאי – האיש שיושב על מקומו של חומייני.

חמינאי – המנהיג, שעל פיו ישק דבר כל דבר באיראן, הוא זה שיקבע האם ארצו תעבור לייצר פצצה גרעינית אם לאו. אחמדיניג'אד הוא רק השליח שלו. האיש המבצע בלבד. הראש הוא חמינאי.

לא מכבר אמר המנהיג האיראני הגדול, כי הוא שולל פיתוח פצצה גרעינית "מסיבות דתיות". חמינאי אף הוציא "פתאווה" (פסיקה מהקוראן) המצדדת בעמדתו זו. הדבר התפרסם בכל העולם, ורק לאחרונה אמר מנהיג לבנון מישל סולמאן, כי הוא מאמין לחמינאי, שהצהיר כי ארצו לא תפתח פצצה גרעינית.

גם גורמי המודיעין בעולם הבליטו את דבריו חמינאי, וטענו כי הדבר מהווה ראייה חותכת שפניה של איראן אינם לכיוון פיתוח פצצה גרעינית, שהרי "חמינאי אמר". אולם תגלית חדשה שהתפרסמה השבוע מצביעה על דברים אחרים של המנהיג האיראני.

מסמך שנכתב לפני שלוש שנים עבור הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, מגלה, כי ב־84 הביע חמניאי דברים שונים בתכלית. בדבריו תמך אז בתוכנית הגרעינית של ארצו ובהחזקת נשק גרעיני.

בדו"ח של סבא"א נכתב, כי חמינאי אמר שזו "הדרך היחידה להבטיח את דמותה של המהפכה האסלאמית ולהצילה ממזימות אוייביה". כמו כן טען אז חמינאי כי הנשק הגרעיני יקדם את המהפכה.

ההתבטאויות הכפולות של חמינאי רק מעידות כי שוב העולם שוגה ושוב הולך שולל בעקבות מתק שפתיים נוכחי של המנהיג האיראני, הכל כדי להסוות את המטרה העיקרית שלו – פיתוח פצצה גרעינית.

אום רשרש – אילת

ספר חדש של הג'יהאד: כך הפכה העיר הדרומית ליעד טרור

אזהרת המסע לסיני השבוע של המטה ללוחמה בטרור, אינה יוצאת דופן, למרות המידע הקונקרטי המצביע על חשש מפיגוע חטיפה. מדובר במידע קבוע המגיע לגורמי המודיעין, ומכאן האזהרות התכופות.

הטרור המגיע מחצי האי סיני, שהתבטא בפיגוע בכביש 12 ובירי הרקטות גראד לעבר אילת, הוא הגורם המרכזי לכוננות הביטחונית הישראלית בגבולות הדרום. במשך שנים נחשב הגבול הזה לשקט ובטוח, ולפתע הוא התעורר באחת. נתניהו פוקד את הגבול הדרומי בתדירות גבוהה, כדי לעמוד מקרוב על העבודות להקמת הגדר, וכמוהו בכירי מערכת הביטחון.

גם בג'יהאד ובקרב גורמי הטרור החלו לבחון את המצב בגבול הדרום ביתר שאת. הדבר מתבטא גם בספר מיוחד שהוציאו "פלוגות אל־קודס", הזרוע הצבאית של הג'יהאד על העיר אילת. שם הספר: "אום רשרש – אילת: מוות או חיים של ישראל".

הספר המכיל 156 עמודים, מדגיש את החשיבות האסטרטגית של העיר אילת והנמל הדרומי שלה עבור מדינת ישראל. בכיר בג'יהאד כתב בספר, כי "ישראל משלחת מהעיר אילת את זרועות התמנון שלה אל חופי, ערי ובירות אפריקה ואסיה, ומתגנבת אליהן בערמומיות כדי לבצע את תוכניותיה ומשימותיה שנועדו להרוס את הערים הללו כדי לשמור על הקיום שלה".

בספר נכתב כי כבר מימי ראשית הציונות, ראו המנהיגים היהודים את חשיבותה הגדולה של אפריקה, למרות היותה יבשת ענייה. הספר מזכיר את "תוכנית אוגנדה",כאשר התנועה הציונית שקלה את הקמת המדינה שם. בנוסף מוזכר בן גוריון, שביקש לרקום קשרים עם מדינות אפריקה, כדי שיצביעו עם מדינת ישראל במוסדות הבינלאומיים.

מחברי הספר ממליצים לקיים תיאום ביטחוני בין המדינות הערביות ולנסות להקים כוח ימי ערבי משותף שיפעל תחת מפקדה משותפת בים האדום, במטרה למנוע תנועות ימיות ישראליות.

"לא הבנו ולא ידענו מהי חשיבותה של אילת, הן מהזווית האזרחית והן מהזווית הצבאית", מודים בג'יהאד. "לא גיבשנו תאוריית לחימה עליה". זו הסיבה שלאחרונה הגבירו ארגוני הטרור את פעילותם סביב העיר הדרומית. "ישראל הפכה את המקום ממבודד וצר לחיוני", אומרים בג'יהאד. בכוונתם להפר עתה את השקט שהיה במקום שנים ארוכות.