ניפוץ אשליות / י. ויין

עורכי דין לא גובים כסף מפוליטיקאים. ואם הם גובים, אז זה למראית עין

הוא היה עורך דין מזן חדש, שעיקר מומחיותו בקשרים עם החזקים, במניפולציות תקשורתיות, בניהול קמפיינים אלימים, בהגשת תביעות ענק ובעצירת תחקירים על שחיתויות פוליטיות של שועים ורוזנים. עכשיו אלדד יניב חושף הכל ומכה על חטא.

לאלו מבין הקוראים שמתקשים להיזכר במי מדובר נזכיר כי אלדד יניב היה עד לא מכבר אחד האנשים החזקים ביותר במדינת ישראל. הוא היה יועצו ואיש סודו של אהוד ברק בעת שכיהן בתפקיד ראש הממשלה ולאחר מכן כשר הביטחון. הוא הריץ את אריאל שרון לתפקיד ראש הממשלה ובמהלך השנים היה דמות מפתח במשרדי ממשלה רבים. כיום, כפי הנראה חש יניב כי העיסוק בביבין הללו דרדר אותו לרמות השפלות והבזויות ביותר ובשל כך הוא נאות לחשוף כיצד באמת מתנהלת מדינת ישראל.

הסיפור שלו כפי שהובא בכלי התקשורת מספר בעצם את סיפורה של מדינת ישראל כולה. כיצד היא מתנהלת באמת. איך נסגרות העסקאות הכי מרכזיות וחשובות על גבם של האזרחים התמימים המאמינים כי בהנהגת המדינה יושבים אנשים שטובת האזרחים לנגד עיניהם.

ובכן, ב־ 1995' הוא הצטרף כמתמחה למשרד עורכי הדין של עו"ד דב וייסגלס, ותוך זמן קצר הפך לחביבו האולטימטיבי של הפרקליט המקושר. שם, במשרד ברחוב לילינבלום בתל אביב, הוא פגש לראשונה שורה של דמויות מפתח במסדרונות השלטון הישראלי, למשל את הלקוח מספר 1: אריאל שרון. "נחשפתי אז פעם ראשונה, כמו במכונת MRI, למנגנוני הכוח במדינת ישראל, איך מדינת ישראל פועלת", מספר יניב. "חבורה של אנשים, שאף אחד לא מינה אותם ואף אחד לא בחר אותם, מנהלים את מדינת ישראל. עורכי דין, יועצי תקשורת, לוביסטים, אנשי עסקים, פוליטיקאים, הכל בערבוביה אחת, במסיבה אחת, בקוקטייל אחד. חבורה מאוד מאוד מאוד מצומצמת של אנשים, שהיא כל הזמן נמצאת בפינה אחרת של החדר, בתפקיד אחר, מנהלת פה את הכל, שולטת פה על כל אוצרות הטבע. על הכוח, על הכסף, על ההשפעה, על השליטה, והיא בעצם מנהלת את המדינה. הקרבה לחבורה הזו היא מכרה זהב".

ב־ 2001 פתח יניב את משרד עורכי הדין הקטן שלו ברחוב אחד העם בתל אביב. בתוך שנים ספורות הוא כבר ניתר למבנה מרהיב בן שלוש קומות ברחוב מונטיפיורי בתל אביב, מקושט ביצירות אמנות מקוריות. הוא השקיע בתפאורה אנרגיות רבות, והחזיק רשימת לקוחות נוצצת מההון והשלטון: בני שטיינמץ, האחים עופר, מיכאל צ'רנוי ודוד אפל לצד אהוד ברק, אביגדור ליברמן, פואד בן אליעזר, אברהם הירשזון, שלום שמחון, דליה איציק ורבים אחרים. במקביל שימש יניב כיועץ המשפטי של מפלגת העבודה, תפקיד אותו קיבל בעידן בן אליעזר, שאותו ייצג יניב בחינם בקרב המשפטי היצרי שניטש בין העסקן הכי ותיק באזור ובין אברהם בורג על ראשות מפלגת העבודה בשלהי 2001.

בראיון נשאל יניב איך התנהל הקשר שלו לפוליטיקאים וכיצד הוא השפיע על הגדלת הקליינטורה?

לדבריו, "חבר מביא חבר. וחברים שלי היו פוליטיקאים. וכשאתה חבר של פוליטיקאים אז אתה גם חבר של אנשי העסקים שנמצאים ליד הפוליטיקאים, ואם אתה חבר של אנשי עסקים והדוברים שלהם והיועצים המשפטיים שלהם ועורכי הדין שלהם, אזי ביום אחד אתה רואה בעיה של לקוח, ובערב אתה רואה את הפוליטיקאי שיכול לפתור את הבעיה הזאת, והוא פותר את הבעיה הזאת, כי לא מעניין אותו מה הבעיות של האזרחים, מעניין אותו לפתור את הבעיה של החבר שלו. ואם אני החבר שלו, אז הוא פותר את הבעיה של החבר שלו, שזה אני.

עורכי דין לא גובים כסף מפוליטיקאים. ואם הם גובים, אז זה למראית עין. לדברי יניב, זאת עובדה. ומי שאומר שזו לא עובדה, שיתמודד עם מצפונו. יש פה אוליגרכיה ואם אתה רוצה להיכנס לחצר של האוליגרכיה, אתה מעניק את השירותים האלה בחינם".

לא נאריך בציטוטים הכואבים שיצאו מפיו של יניב. במסגרת טור זה לא נוכל לפרט את כל התלאות שעוברים האזרחים בשל התנהלותם הברברית וחסרת החמלה של קומץ פוליטיקאים ואנשי שררה כפי שהיטיב לפרט אלדד יניב. הציבור החרדי ידע מראשית הדרך כי "מרשעים יצא רשע" ובהוראת רבותיו נמנע מכל חיבור לאלו שביקשו וחפצו לנתקנו ממקור חיותנו־ התורה הקד'.

השאלה שבכל זאת חייבת להישאל היא כלפי אלו שהקימו דור על בסיס אמונה עיוורת ב'ראשיה ויועציה', האם גם עתה, לאחר שהאמת הכואבת נחשפת, תמשיכו להאמין באותו עגל הזהב מבית מדרשו של הוזה המדינה שעמל להופכנו ל'ככל הגויים בית ישראל'?!

אי גרימת מות, ברשלנות! / ל. מאיר

בדיני שמים, התביעה על הרשלנות ולא על תוצאותיה!

אילו. אילו לא היו רוחות עזות מנשבות, או אילו היה מאן דהו נותן דעתו לכשל בטרם גבה חיים, או אילו היה גשר התאורה נופל בשעת לילה מאוחרת, או אילו... אילו אחד מכל אלו, אפשר שהיה נמנע האסון הכבד, שגבה חיים צעירים בשבוע שעבר. אולם רצתה ההשגחה, ולא כן אירע. רצתה ההשגחה, והנוכחים התעלמו מנורות האזהרה האדומות שהבהבו בעוז; רצתה ההשגחה, ורוחות עזו נשבו; רצתה ההשגחה ועמוד התאורה נפל בשעה בה שקק האזור חיים, וחיים נגדעו. בהדי כבשי דרחמנא אין אנו מכניסים ראשנו.

אילו לא היו הרוחות העזות מובילות לקריסתו של הגשר, איש לא היה יודע על הכשלים שהובילו בסופו של דבר לקריסתו. אף אילו היה קורס מבלי לגבות חיים, סביר להניח שהמאורע היה נשכח מלב מהר מכפי שניתן להעלות על הדעת, ואיש לא היה ממשיך לבוסס בו ובנסיבותיו. אולם מאחר והגשר קרס, וגבה חיים, הרוחות סוערות. החקירה מתנהלת בעוז, חשודים מובאים להיכלי השן ונחקרים בחומרה, האשמות מוטחות לכל עבר, ובסופו של דבר, זה ברור, יהיה מי שיאלץ לשאת בנטל האשמה. לשלם מחיר יקר על חיים שנגדעו באיבם, על מוות שנגרם ברשלנות.

ועתה, נשאל: אילו לא היו נגדעים חיים, או אילו לא היו הרוחות מובילות לקריסתו של הגשר, האם היתה רשלנותו של אי־מי פחותה בכהו־זה? ברור שלא. עם הקמת הגשר במתכונתו הנוכחית, נוצר גורם הסיכון, שהתממש למרבה הצער. רשלנותם של הגורמים הנוגעים בדבר הינה בעצם הקמת הגשר במתכונתו, ולא בתוצאה הטראגית שקיפחה חיים. ובכל זאת, אילו לא היתה נגרמת התוצאה הזו – הם לא היו עולים על כס הנאשמים. איש לא היה טורח לבחון את הסיכון שגרמו במעשיהם, ולהטיל עליהם אחריות לאסון שכמעט וגרמו. משום שזה טיב משפטו הלקוי של בשר ודם: הוא אינו יכול להביא בחשבון את המעשים, אלא את התוצאות. הוא אינו יכול להעניש על מחדלים, אלא על אותם שהיו לנזקים ואסונות.

אולם משפטו של בוחן כליות ולב, שונה. במשפטו של שופט כל הארץ, נבחנים המעשים ולא התוצאות. הגורמים, ולא מה שנגרם על ידם. מי שהתרשל, מי שהעמיד בסיכון את עצמו או את הסובבים אותו, עשוי להיתבע על כך בחומרה אף אם משמים חסכו את ההשלכות הקשות. בדיני שמים, אין מקום להבחנה בין חומרת מעשיהם של הגורמים האחראים לקריסת הגשר שקרס, לבין חומרת מעשיהם אילו היה לסיפור הזה סוף אחר, טראגי פחות. את זאת חשוב שנזכור, בכדי לקבל פרספקטיבה נכונה שתאפשר לנו להביט על ההתרחשויות במבט אמיתי יותר. אך לא רק.

משום שכשפלוני יגיע לעולם האמת, לאחר מאה ועשרים שנה, ויתייצב למשפט בפני בית דין של מעלה – הוא עלול להיתבע על שנטל נפשו בכפו. הוא יתפלא, ישתומם, יזכיר את שיבתו המופלגת ואת מיתת הנשיקה בה נפטר מן העולם, אולם לא יהיה לו מה לומר כאשר יראו לו אותו סיכון שנטל על עצמו בהיותו צעיר לימים, כאשר שם נפשו בכפו בכדי לשכשך את רגליו בבריכה זו או אחרת בצפונה או בדרומה של הארץ. "הרי לא קרה כלום!" הוא יטען, אך טענתו תידחה. משום שבדיני שמים, כבר אמרנו: לא התוצאה היא הקובעת, אלא הרשלנות. ורשלנות, היתה גם היתה.

כשאלמוני יגיע לעולם האמת, הוא יואשם ברצח, אף שמעולם לא היה מעלה בדעתו לפגוע בזבוב. לחרדתו, יציגו בפניו את אותה נסיעה פרועה שערך בערב שבת לפני הצפצוף, בכדי להגיע לביתו של חמיו לפני השקיעה. אז נכון. איש לא נפגע ולא נגרם נזק. אולם הרשלנות היתה חד משמעית. ובדיני שמים, על רשלנות משלמים. העובדה שאיש לא עמד בדרכו ולא סיכן את חייו, לא תיזקף לזכותו ולא תגרום להקל בעונשו.

את זאת חשוב שנזכור לפני שאנו מצקצקים בלשוננו ורוקדים על דמם של הגורמים האחראים לאסון, אותם שבודאי יתנו את הדין איש איש על חלקו במחדל, אולם אשמתם אינה חריגה ביחס לרשלנות המקובלת במחוזותינו, דוק ותשכח.

רק ליברמן יכול / מ. שוטלנד

תגובתו המינורית של ליברמן לפינויי ברק על רקע השמועות לעסקת טיעון בינו לפרקליטות – תמרור אזהרה לימין

המהלכים הפוליטיים־מדיניים בעשרות השנים האחרונות, מאז עלה ה"ליכוד" פעם ראשונה לשלטון, העמידו הנחה פוליטית, שכמדומה הכל מסכימים לה: רק ה"ליכוד" יכול. אין זו שאלה של הסכמה או אי הסכמה עם מעשים שנעשו, אלא תופעה שעלתה במשך השנים, כסימפטום להרבה מהלכים שננקטו על ידי השלטון הישראלי. למשל, רק בגין ושרון יכלו לעשות שלום עם מצרים ולוותר על כל סיני עד הגרגיר האחרון, ורק האחרון הרשה לעצמו להתהפך במאה שמונים מעלות ולקיים את ההתנתקות. המהלך היוני המשמעותי היחיד של השמאל, היה הסכם "אוסלו", שהסתיים במישור החיצוני, עם פריצת אינתיפאדת "אל־אקצה" ובפנימי, עם רצח רבין.

ההסבר הסוציולוגי לתופעה זו, מתבסס ראשית דבר על כך, שרק מנהיג ימני יכול על בסיס דמותו הבלתי מתפשרת, לעורר אמון בצאן מרעיתו, כאשר הוא לוקח סיכונים. גם כאשר אין בו כבר אמון כמו שקרה לשרון בסוף דרכו, עדיין יכול הוא לעשות שימוש שרירותי בתמיכה האלקטוראלית שקיבל בעת הבחירות, לשם מטרות הנוגדות את רצונם המקורי של בוחריו, בטענה האבסורדית "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". כיום, לאחר כל מה שארע עם שרון ו"קדימה", הציבור הנוטה ימינה, איבד חלק גדול מאמונו במנהיגי הימין המתון כמו נתניהו, שמעשה המנוסה שלו מממשלת שרון שבוע קודם ההתנתקות, לאחר ששירת את אדוניו בנאמנות בכל זמן ההכנות למהלך הזה, לא הוסיף לו כבוד רב. גם חיבורו הנוכחי עם שר הביטחון ברק, אינו מרגיע את הימין.

להבנתנו, לתופעה זו יש חלק גדול בצמיחתה של "ישראל ביתנו" לממדיה כיום. בדמותו הנחרצת של ליברמן, המעמידה קול ימני ברור בדברי עזות לרוב, ישנו מענה למאוויים הכמוסים ביותר, המצויים בלב הימני הישראלי. תחת עלילות הקרב ההיסטוריות של שרון, קם מנהיג שעושה לו שם באמצעות התנהגות עדכנית. כך תאבי הכוח והעצמאות חשים עצמם כבני מעצמה עולמית, שיכולה להתגרות בכל מי שאינו מקפיד על כבודה; להשפיל את הטורקים; לצחוק על הצרפתים וכדו'. התנהגותו הפנימית של ליברמן, אינה שונה ממעשיו במשרד החוץ. תמיד הוא נחרץ, עז פנים וקיצוני בכל עניין ועניין, באופן שיש בו הד ברור לצבריות הישראלית הוולגרית המפורסמת. בהליכתו בדרך זו, הוא גם מאחד את הסברס עם העולים החדשים.

אכן לאחרונה ניתן לזהות אצלו תזוזה חלקית, שיתכן ויש בה כדי להצביע על שינוי מסוים בדרכו של ליברמן. ואם כי מותר לנו לומר ביושר, שהדבר האחרון המעניין אותנו, הוא דמותו המסוכסכת של עוד מנהיג חילוני אובד דרך – העובדה שהציבור החרדי נופל לאחרונה שוב ושוב קרבן לגחמותיו, מעוררת אותנו להתייחס לשינוי זה:

לאחרונה קרו שני מקרים, שהיו אמורים לעורר התנגדות חמורה בקרב גורמים ימניים: פינוי "בית המכפלה" בערב הפסח, וההחלטה על פינוי "גבעת האולפנה" בימים אלו. בניגוד לגורמים ימניים רבים, כולל כמה ח"כים מה"ליכוד", התנהגותו של ליברמן בערב הפסח הייתה מוזרה. בתחילה הוא עשה קולות מלחמה, והצהיר שהפינוי לא יקום ולא יהיה.

לבסוף, לאחר ישיבה עם ראה"מ בה הוחלט כביכול על השהיית העניין לחודש, כזכור בוצע הפינוי כהרף עין על ידי ברק, בהסכמה עם נתניהו, שרק פתי יאמין שליברמן לא ידע ממנה. תגובתו של ליברמן לאחר הפינוי הייתה "נו־נו־נו", כאשר המקסימום שניתן היה לחלץ מאותו פה גדול היה, ש"הטיפול בפרשה התנהל בצורה שגויה – מתחילתו ועד סופו".

אולי היה מי שקיווה, שכשעל הפרק יעמוד פינוי השכונה ב"בית – א־ל", יהיה מי שידאג שהפעם הטיפול יתנהל כיאות, אולם כמה מאנשי ההתנחלות שרצו לבקר אצל ליברמן בישוב "נוקדים" ולעדכן אותו, נעצרו בפתח הישוב על ידי אנשי ביטחון.

הללו מסרו להם בחינניות, ששר החוץ שוהה באזרביג'אן... – משל אין שם "אוקי־טוקי", או אמצעי תקשורת אחרים שליברמן יודע להשתמש בהם כשהוא חפץ בכך. לפי המודל הנראה כרגע, מן הסתם, לאחר הפינוי המתוכנן, יופיע שוב שר החוץ, על מנת לתקוף את שר הביטחון ועם זאת להצהיר, שלא יפרק את הממשלה ו"ימשיך מבפנים" וכו'. יש להדגיש, ששינויים אלו אינם קורים בחלל הריק, אלא על רקע ידיעות חוזרות ונשנות, בדבר עסקת טיעון המתגבשת והולכת, בין ליברמן והפרקליטות. זאת בנוסף לשיתוף הפעולה הפורה של ראש "ישראל ביתנו", עם הבג"ץ שכה אהוב עליו, בקשר לחוק "טל". מן הסתם ישנם רבים במחנה הלאומי, שאינם מצירים על ההצקות לחרדים, גם כאשר הן באות מחיבור כה מופרך. לאלו היינו מבכרים לומר, שכפי הנראה המדובר בקדימון זעיר למה שעלולים הם לחוות, במידה והדברים ימשיכו להתנהל במתווה הנוכחי. שכן, השבר אותו חוו אצל שרון, עתיד להיחשב כדקירת סיכה, לעומת כזו אפשרות.

עוד עונה של הסתה. / ש. ליזרוביץ

ושוב שבים השלטים לרחובות, ושוב מורכבים מערכות ההגברה בככרות, ושוב פוליטיקאים קטנים נואמים בקולם, והארץ פוצחת בגל חדש של הסתה.

כולם שותפים לה, רמטכ"ל בהווה, וחברי כנסת לעתיד, אנשי שמאל, שמלבים את הרוח הרעה (במימון מי?), ואיתם יפי נפש מהימין, שבטוחים ששותפות בהשמצת החרדים תעניק להם חסינות מתקשורת השמאל (אז ככה, היא לא!) .

ושוב מגיע עונת ההפחדות, והדרישות והמיקרופונים הפתוחים, לפני כל קרוח ראש ועגול משקפים, שמתבטא נגד כל היקר והקדוש לנו, וחולם על פגיעה (רעיונית...) בעולמה של תורה..

ההסטוריה קצרה. גיפים שכורים ומאובזרים, דהרו החל משעות הבוקר ברחובות הריכוזים החרדיים. את דלתותיהם "קשטו" כרזות ענק, מתגרות, מרגיזות. ובתוכם צעירים בעלי מראה קשוח, דוברים ברחובות, מקלפי לקלפי, משמעיים בקול את פזמון המפלגה.

כך,,ממש כך, זכור יום הבחירות, בו נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה, בתודעת רבים מבני הציבור החרדי. ברק שדהר על גל ה"נגייס אותם" וההסתה הכל כך קלה, נעימה לדידם, וגורפת קולות, כנגד ציבור שומרי התורה והמצוות.הוא לא היה לבד, שולה אלוני, יוסי שריד, פרס, לפיד האבא וצאצאו, לבני, ועכשיו מופז, ליברמןן ומי לא היה שותף, (כשזה היה כדאי לו אלקטורלית) שהצטרפו ועודדו בדרך זו או אחרת  את נושאי דגל ההסתה האנטי חרדית, כמוטו מוביל ששימש אותם לריצה קדימה, בסיטואציות שונות.

והקיץ, על המחאות שבו חוזר. וכבר נצבים השלטים ברחובות, וכל מחפשי המיקרופונים אצים להתראיין, להביע למחות. וחולמים גם למחוק רח"ל את שארית פליטת עולמה של תורה.

הסתה שימשה תמיד, ככלי יעיל לאיחוד ההמונים, להמונים, המונים המון יחידים, יש דעות מגוונות בשלל נושאים. היכולת להסיט את הדיון לנושא מוסכם, שמגלה רבדים אפלים בנפש, יש לה יכולת אלקטורלית מוכחת.

במשך שנים עשו בה, בהסתה  שימוש רב, החל להבדיל מאויבי היהודים כולם בתקופות האפילות ביותר. שחשפו מליונים להסתה. וכפי שהדבר מתואר במאמר שכתב ד"ר חיים חרמון על הימים הנוראים והאיומים שהיו לעם היהודי כולו  כי "ההסתה הביאה ציבור גדול לידי הכרה במציאות מעוותת עד כי היו משוכנעים באמת ובתמים כי היהודי הוא השטן שמצווה לבערו מן העולם למען האנושות. רק מיעוט מהגויים התמידו באמונתם באדם ושמרו על צלם אנוש."

השימוש בהסתה, נעשה להבדיל, גם לצרכים פנימיים ופוליטיים. שכן קל לשנוא, קל להסית, זה יעיל, זול יותר מכל מסע פרסום אחר, זה גם מסוגל להביא מנדטים.

אז נכון שזה מרגיז, ומקומם, ונמאס כבר לשמש כבשר תותחים, ולקרוא שוב ושוב את הפרשנויות השקריות של כתבי הכלכלה, ופקידי האוצר, על כמה אנחנו לא אטרקטיבים, ושילכו לצבא, ואו לזק"א, "ובכלל שיעזרו לזקנים" הציע חוכמולוג אחד יצירתי, ורק לדעת בדיוק מה עומד מאחורי הדברים, ומי מנווט ומי ממן..

ואולי בשיאה שת תחילת המתקפה. יש נקודה למחשבה המיועדת דווקא לנו, למושמצים. כי עד כמה שזה מרגיז, ומעלה חימה. הרי שטעות היא לדוש בענין ולחפש מה הן הסיבות הפוליטיות המביאות למצב שכזה.

דומה שנקודת החשיבה היסודית היא, שאם ככה עשה ד' לנו, הרי שזה דורש חשיבה מעמיקה. האמנם ההרחקה הזו ההסתה הזו נובעת סתם כך? הבה נזכר כמה פעמים בהסטוריה התגלה כי ככל שהיהודים התקרבו לרחוקים מיהדות, וניסו להתקרב אליהם ולו במעט, קבלו הרחוקים לפתע פרץ של שנאה וריחוק. האם אין כאן איזו קריאה עבורנו, שאומרת, תתרחקו מהם? אל תשאפו לחיות בעולם המושגים שלהם.

כאשר אנחנו ככלל וכפרט מבינים וחיים בצורה שאנחנו פה והם שם, אין לנו לא מהם ומהמונם ןמהנאותיהם ומחייהם וממושגיהם, עולם המושגים שלנו ושל ילדינו, מנותק לחלוטין מזה של העולם החילוני, המערבי הנהנתני, הארצי. או אז לא יהיה  צורך בתזכורת של פרצי שנאה והסתה, שיגרמו להם לתעב אותנו.

ואילו אם מצליחים ליצור באיצטלה חרדית ממש, עולם שלם שכולו מושגי חולין, עולם שמחקה במדויק את עולם השאיפות של העולם החילוני. במגוון של תחומים הרי שלצערנו התוצאות עלולות להיות ריחוק מהצד השני...